Israel Ballet: Nova Carmen. Choreographer- Sharon Eyal. TAPA, May 16

צילומים באדיבות יח'צ

להקת הבלט הישראלי מנסה כבר שנים למצוא דרך להתחבר לרוח הזמן ולנער ממנה את תדמית הבינוניות והשמרנות. למרות ההבלחות שהייתה בהם התחלה של דרך עם פוטנציאל, כמו למשל בערב שיצר עבורה איציק גלילי לפני כמה עונות, זה עוד לא קרה.

בכל העולם כבר שנים שלהקות בלט קלאסי מהשורה הראשונה מגוונות את הרפרטואר שלהם לא רק בעבודות עכשוויות של יוצרים מיינסטרימיים, אלא משתפים פעולה עם יוצרים רדיקליים של ממש כאלה שהולכים רחוק מאד משרון אייל. אייל היא כוריאוגרפית מוערכת מאד, יוצרת בעלת קול אישי מובהק, ועדיין נמצאת בנישה של מחול בכל מובן. אבל בניגוד למה שסבורים בבלט הישראלי היא לא  בדיוק חוד החנית של המחול. בכלל מקרה, לחוד החנית הם עדיין לא מוכנים.

ההזמנה להביא את שרון אייל ליצור עבורם היא בכל מקרה קפיצה נחשונית, מסקרנת עד מאד.

שרון אייל, לשעבר המוזה הדומיננטית של אוהד נהרין, ולשעבר רקדנית חד פעמית ומי ששימשה ככוריאוגרפית משנה בבת-שבע, כבר מזמן מתנהלת בעיקר באירופה והיא אורחת מבוקשת עם להקתה LEV בפסטיבלים והיא גם יוצרת בהזמנה עבור להקות ידועות. העבודות שלה הכי טובות והפחות טובות משתייכות למחול עכשווי hard core במובן של עכשווי- פרוגרסיבי שזוכה להערכה בעולם.

למה ומדוע שרון אייל

 

תפקידה באמצעות ההזמנה ליצור עבור הלהקה היה לרענן ולשדרג את התדמית, לנער אותה ולהכניס פלפל ללהקה. בתקווה שכך היא תהפוך ליותר רלוונטית. חשיבה נכונה.

לשם כך עבדה אייל בליווי של הרקדנית המעולה רבקה הייטינג עם הלהקה במשך חודשים, ועיקר עבודתם היה הניסיון לשנות ללהקה את דפוסי החשיבה ולקרב אותם לתפיסה האמנותית שלה, שהיא עיבוד של הלך מחשבה גאגאיסטי שפיתח אוהד נהרין ועליו התבססה אייל ובנתה את נדבכי תובנותיה ודחפיה היצירתיים.

במובן הזה אייל עמדה במשימה המאתגרת כמעט לאורך כל הדרך. נכון שלא כל הרקדנים הצליחו בכל דקה ובכל תנועה  'להיות ברגע' וגלשו לסורם, כלומר לאזור הנחות שלהם. אבל בסך הכול הם עוררו הערכה.

בגדול, הלהקה הצליחה לעקוב אחרי הראש הפרוע של אייל והגישו טעימה משלל התשוקות הגולשות משולי מוחה, ומהניגוד שהיא מציעה לפוליטיקת הגוף שהלהקה הורגלה אליה, זו שחותרת תחת עקרונות הדיסציפלינה הבלטית.

הייתה או לא הייתה כרמן ב'כרמן נובה'.

 

הייתה כרמן או לא הייתה כרמן ביצירה זאת לא השאלה. העבודה היא שרון איילית מהקודקוד עד קצות האצבעות. אין כאן זכר לנרטיב עצמו שעומד בבסיס 'כרמן' על גלגוליה. ובמשך כחמישים מתוך שבעים הדקות, גם לא זכר למוסיקה של ג'ורג' ביזה. במקום זה קבלנו את המצע המשולב המוכר מכל עבודותיה של אייל הכולל תנועה של אייל והמוסיקה של אורי ליכטיק ולקראת הסוף גם כניסה מאד איטית של רסיסי רמזים עד שבסוף התנגנו הקטעים הידועים והפופולאריים של המוסיקה. אלה נשלטו על ידי ליכטיק שעיבד אותם בטרם שחרר. כתמיד, מוסיקת ההאוס שלו מהווה מסד עקרוני לרוחה וכוחה של עבודותיה של אייל.

הערב נחלק לשלושה חלקים מובחנים וכמעט מהרגע הראשון כבר אפשר היה לקבל מושג טוב על ליבת מרכיבי היסוד של תפיסתה הבסיסית של אייל.  פרק זה שנקרא ביל סולוס, נשען על שרשרת עבודות סולו  שכללה כנראה את כל שבעת עשר הרקדנים. כולם התנהלו בחלל חשוך למדי, ערפילי, אפור. הרקדן בעל הזקנקן לאורך הלסת התחתונה, היה הראשון שבצע את הסולו. (מהלהקה נמסר לי ששמו וולדימיר דורחין (Vladimir Dorhin )). קשה לתאר את הנוכחות הכובשת שלו על הבמה לאורך הערב, נוכחות ללא תחרות.

זו וודאי לא הטכניקה שלו שכבשה, אלא היכולת לתרגם מסרים מורכבים בתנועה שקולה ומדויקת מלאת קשב פנימי. התנועה הזוויתית, חדה שעסקה גם בפירוק וגם בחלוקת קשב לאברי הגוף לצד  מצבי אוף סנטר באינטנסיביות עצומה, התוו את הקו המוביל.

בניית העבודה הפותחת על בסיס של ריקודי סולו שונים  במרכז במה ריקה וברצף הייתה מעניינת מסוגה ( נכון, גם לנהרין היו כאלה. אבל לא כאלה), ובחלקים רבים ממנה העשירה את הרפרטואר התנועתי המוכר של אייל בניואנסים חדשים, מקוריים.

אייל, שפוטה של קלאבים על כל המשתמע מכך, פיתחה את ארסנל התנועה שלה לא מעט בצמוד למוסיקת הטכנו של אורי ליכטיק, DJ ויוצר, שמקיים עם אייל קרי עבודה צמודים ובלעדיים מאז תחילת הקריירה שלה כיוצרת.

בחלק השני של הערב -נובה כרמן מצאנו גוש רקדנים, קבוצה באוניסונו שממנה יש לעתים פורש לרגע. המוסיקה המהפנטת של ליכטיק, התנועה החזרתית באופן אובססיביות בו האגן פעיל מרכזי, העדריות, הרוח של ריטואל שבטי שאינו מפה, החזירו אותנו אל אייל של פעם אל סדרת עבודות לבת שבע שהיו ממושטרות יתר על המידה והיה בהם תחושה מאולצת משהו. הקבוצה עברה כמובן לא מעט קומפוזיציות קבוצתיות מגוף עדרי, לחצי גורן (1 מי יודע?), לשורות במרחב ושאר פורמטים מבניים לא מסובכים, אבל אהודים על הקהל הישראלי שגדל על ריקודי עם.

בעצם, הרי גם אייל רקדה בלהקת ריקודי עם בצעירותה לפני שהצטרפה לבת שבע.

אגן כמוקד הפעולה, חזרתיות רציפה ומתמשכת של צעדים ומנחי גוף אינסופיים כמו מוסיקה סריאלית יצרו מצבים כמעט היפנוטיים, אובססיביים. הסצנה תיזכר אולי יותר דווקא בשל דואט גברים סקסי שהורכב מכל האופציות  ה אמוציונאליות על הרצף שבין אלימות לעדינות, בין עימות לקבלה, בין איפוק לפיצוץ.

במהלך החלק האחרון, בשלב מתקדם של הערב, הסתננו כבר גושים של קטעי מוסיקה מתוך כרמן שעברו כמובן עיבודים. ככל שהגיעו יותר צלילים מוכרים ופופולריים, כן הלכה העבודה על הבמה והתדלדלה. ככל שהאנרגיה אבדה, כן אבד העניין של אייל ביצירה ונדמה שהיא איבדה כיוון ומיקוד. כאילו העבודה עם המוסיקה של ביזה הפכה לכורח. כאילו כל נגיסה נוספת בכרמן , היצירה הבטוחה, שרגילה לרצות קהל בכל לבוש, כבר מעניינת אותה פחות.

נובה כרמן אמנם התדלדלה, אבל העבודה עם אייל הייתה בעלת ערך לרקדנים ולקהל של הבלט הישראלי. בסך הכל הרקדנים הרשימו מאד באותם ההישגים שאליהם הגיעו הערב ואולי נפתח סדק לעתיד שיעמיד את הלהקה  במקום טוב יותר משהייתה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *