פסטיבל מחול ארנבת מרץ 2018 במרכז 'כלים', בת ים. 15-24/03

צילום: באדיבות יח'צ.

*לצילום העבודה של בנגולאה על מדשאה אין קשר לעבודה שראינו באולם.

כמה מילים על פסטיבל ארנבת במרכז 'כלים' שהסתיים אמש. בסך הכל התקיימו כשלושים מופעים בשני סופי שבוע. חלק  ניכר מהם התקיים מול קהל מזדמן בשטחים ציבוריים פתוחים ברחבי העיר בת-ים. כן לקחו חלק חמישה כוריאוגרפים צעירים  ששהו ב'כלים' במסגרת שהות אומן , והצטרפו למספר אורחים מחו'ל.

אסקר במילים ספורות   שניים ממופעי האורח בהם נכחתי.

הראשון נכלל במופע הפתיחה של הפסטיבל  'The Light From Beneath reaches' היה של ג'וליאן המילטון ובו השתתפו גם  מיה קרול ורוי קרול.

גוליאן המילטון ( Juliyen Hamilton) , יליד אנגליה, חי ועבד במקומות רבים באירופה. החל את דרכו כפרפורמר ויוצר בשנות השבעים. טרם בואו, לא ידעתי אודותיו דבר. בסטודיו הגדול של 'כלים' הופתעתי לראות גבר מבוגר, לבן שיער, שמראהו אנרגטי, נחוש . אני מניחה שהוא מתקרב לעשור השמיני לחייו.  בני הזוג מיה ורוי קרול צעירים ממנו בהרבה. רוי הוא מוסיקאי שמנגן סוגה מסוימת של מוסיקה עכשווית על חפצים ואביזרים אלקטרוניים שמונחים על שולחן גדוש חיווטים.  מיה היא הפרטנרית במחול של ג'וליאן, כשהוא המוביל.

עוד הרבה לפני שקראתי את הדף המצורף, היה לי ברור שהוא תוצר מובהק של שנות השבעים. כמו רבים התקופה ההיא, ואחדים גם בארץ- התאוו לנצל את הפתיחות ואת הגבולות המאותגרים של המחול ה"מודרני" ועסקו במחול מגשש הגדרות חדשות.

בארץ, אותם יוצרים עצמאיים בודדים חסו תחת מטריית התואר 'אוונגארד' ועסקו בניסויים ששאבו פה ושם מזליגת מידע על ביטויי מחול פוסט מודרניסטיים בארה'ב ובאימוץ התרשמויות מיוצרים ייחודיים כמו קיי תאקיי שהשאירה רושם עז בארץ.

ג'וליאן, עוסק במחול  מבוסס אימפרוביזציה ו'נגיעות' קונטקט שעובר תהליך הפוך מהרגיל. במקום לבנות את הבסיס של העבודה באמצעות התנסויות אימפרוביזוריות, שעוברות מימד מסוים של קיבוע עבור הבמה, הוא בונה את השלד והחומר הבימתי ואז מסתמך על התנסויות מתמשכות באימפרוביזציה שלו ושל המשתתפים אם יש כאלה, כך שדברים רבים מתהווים רק על הבמה.

בפועל, בשורה התחתונה, העבודה שלו לא מביאה אתה נדבכים חדשים או מעניינים באופן מיוחד,. אולי משום שרוח שנות השבעים שנתקבעה בעבודתו, לא זכתה לניעור רציני כבר ארבעים שנה.

כפרפורמר יש לשבח את המנוע הפעיל שלו. אני מהססת לכנותו רקדן, כי זה לא הוא. הוא עדיין מבקש לנצל את מצבו הפיסי הטוב לגילו וכך מתנאה במספר ביצועים כמו הרמות רגליים מרשימות יחסית בנחישותן ובסיבובי גוף שמסתיימים בשווי משקל מעורער. התרשמות מכך שהוא עדיין מסוגל להעיף רגל מעל לריצפה- נחשבת – ע'פ התגובות  באולם של קהל צעיר במיוחד- נחשבת בעיני רבים כהישג. אבל באמנות ה'איך' לוקח מקום ראשון. אופן ההרמה המאולץ, הזרימה שהתאיידה, החן החסר, כל אלה הותירו בדיוק סוג של "הישג" טכני- כמו בטנגו חושני של סבתא רבתא ביוטיוב- אלא ששם זה אותנטי והתשוקה אמיתית. בדיוק מה שהיה חסר כאן.

 

מופע הנעילה של הפסטיבל

בערב האחרון של 'ארנב מרץ', הופיעה  (Cecilia Bangolea) עם קבוצת צעירים  מאקדמיה ניסיונית למחול באוסטריה.

בניגוד לקודמה, ראיתי את בנגולאה, בעיקר בעבודות לצד פרנסואה שינו (Francois Chaignaud  ), אחד היוצרים הבועטים  בחמש עשרה השנים האחרונות.

יחד אתו העלתה בנגולאה כמה עבודות קיצון, בוטות מאד, מאתגרות ממסדים ללא חשבון שהיו סנסציוניות שלא מתעכלות בנקל. ראיתי לא מעט מעבודותיהם בעשור האחרון ועקבתי גם אחרי גלי שינוי. במהלך הזמן חל גם שינוי בעבודות שהם עשו יחד וגם לחוד, מה מאד הופתעתי לפגוש את בנגולאה בלי איפור, בלי תלבושות מוחצנות, מחייכת  לצד הקבוצה הצעירה שאתה היא באה.

אותה רוח לוחמנית, מתריסה נשארה – זמנית, אני מקווה- מאחוריה ולעבודה בסטודיו של 'כלים', במסגרת פסטיבל 'ארנבת מרץ' היא הייתה הרוח החיה, הבולטת באיכויות תנועה מגוונות ומושרשות עמוק, כך שאפשר היה לרוות נחת גם מיכולותיה הפרפורמריות.

המחול עצמו היה מורכב מפיסות בעלות אנרגיה וסגנון מעט שונים. הקבוצה התעוררה רק בחלקים שנרקדו על מוסיקה קצבית פופולרית עם גוונים אתניים. זה סוג של ריקוד עם שפה תנועתית שנפוצה בקרב קבוצות הרקדנים שבאים להאדיר זמרים פופולאריים, בקליפים ועל הבמה שבהם מתקיימת הלחמה של כמה ג'אנרי-תנועה שמבוקשים כיום.

לצערי, רב המבצעים -למעט אולי הבחור המוצק שלבש חגורת שנצים על מותניו וניכר שיש לו ניסיון בימתי טוב משל הסטודנטים שעדיין לא השתכללו ורקדו לצידו- היו חד מימדיים, חומר שעדיין בוסרי.

בין לבין:

יש לציין את הרוח והאנרגיה הטובה שנשבו במרכז 'כלים' שמושך קהל צעיר ומתעניין המורכב בחלקו מאנשי וחובבי מחול צעירים.

ברחבה הקדמית התקיימו מפגשים ספונטניים של צופים, בחצר היו שולחנות ואפשר היה לרכוש יין, בירה ואוכל טבעוני טעים. על קירות המבנים הוקרנו סרטי וידאו ארט ועבודה מסוגננת ומרתקת של רן סלבין  Omni presence  משכה במיוחד את תשומת לבי.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *