צילום: עדו כהן
הקדמה
זהו ערב בו מככב הרקדן צביקה היזיקיאס, אולי הרקדן הכי משכנע שצמח מקרב יוצאי אתיופיה . הוא פרפורמר בעל נוכחות ועוצמות שנטמעו בו ועם זאת לא הגיע עדיין למקום הראוי לבחור בעל כישורים כשלו. לא כי לא הבינו אותו, אכלו לו, שתו לו, סגרו לו דלתות סתם ככה. אלא כי להערכתי יש פער בין התשוקה שפועמת בו לבין ההשקעה והעיקשות הנדרשת ממנו כדי להוציאה לפועל .
הפריצה המקדמית שלו הייתה כשהתקבל לאנסמבל בת שבע כרקדן צעיר מוכשר שעם עוד פוש היה קרוב להיות חלק מהלהקה. הלהקה הבאה שאליה הצטרף הייתה 'ביתא' שהחליפה את להקת הסטודנטים 'אסקסטה' שהקימה רות אשל באוניברסיטת חיפה. הפער בינו לבין שאר הצעירים סביבו היה אדיר ולא ממש הצליח לאתגר אותו. זה היה מקום נוח, חברים, נסיעות לפסטיבלי פולקלור בעולם מעת לעת, אבל הוא לא נשאר שם יותר מדי זמן ולא ניצל את ההזדמנות להעצמה.
זמן חלף. הוא נשאר ללא מסגרת מחייבת. עוד כמה שנים עברו שבהם היה מעורב בכמה פרויקטים עם אנשי מוסיקה, וידאו, היפ-הופ ואז העלה ערב מבטיח בשם 'טאראב' עם שותפיו לפרויקט.
זה היה לפני שש שנים. בלי עזרת מפיק, אמרגן או מישהו בעל מנוע טורבו, אמביציוזי, אחד שמסוגל להפיל חומות, לא ראינו הצפה של הצד היצירתי-עצמאי של היזיקיאס בשדה המחול המקומי.
לפני כשנה הוא הבליח קצרות לבמה בפסטיבל שהתקיים תחת כנפי 'מחול שלם' בירושלים בניהולם של הזוג עפרה אידל ורובי אדלמן. השניים לקחו אותו תחת חסותם וטיפולם והמרכז הפך לגוף המפיק שמנסה גם לחשוף אותו במסגרת פסטיבלים שונים בחו'ל. הערב, אומרת אידל, הוא ערב-הרצה לקראת נסיעתם הקרובה לפסטיבל 'חוצפה' בקנדה.
על ההתהוות
עפרה אידל ורובי אדלמן הם זוג חדור מטרה שהצליח בעבודה אינטנסיבית לבנות פסטיבל פרינג' אנרגטי, שבו לא מעט אורחים מחו'ל בסגנון 'חשיפה בינלאומית' שמצליח לקדם מופעים של יוצרים עצמאיים בפסטיבלים שונים בחו'ל.
וכבר במהדורה הקודמת של פסטיבל 'מחול שלם', התבשרנו שעופרה אידל עובדת אתו על כוריאוגרפיה שלה עליו וכעת קראנו בדף הערב שמימין יש לה קרדיט מלא ככוריאוגרפית של Black Label כשצביקה היזיקיאס מוזכר בדף כ"רקדן /יוצר", ומשמאלו- רובי אדלמן כמלווה האמנותי.
בנוסף לקרדיט של אידל כיוצרת תכנית הערב, היא גם לוקחת חלק במספר קטעים על הבמה ; היא מגלמת תפקיד של מנחה מעורבת- מתערבת, היא צצה בפאתי הבמה כזמרת דתייה ששרה ביידיש ובסוף, היא בתפקיד של מישהי הנדחפת לקדמת הבמה ומנכסת לעצמה באופן ורבלי ורהוט את המרכז. מכאן, היא מכתיבה נקודת מבט אחרת והופכת את הסיפור שלו לנרטיב לשלה וכך גם את הקרדיט על ביצוע העבודה, למגינת לבו של צ'ולו, הלא הוא היזיקיאס. מעבר לנראה בקטעיה, אידל ואדלמן מנסים להתאים את היזיקיאס למשבצת שלם. לצורך כך הם נזקקים למתוח אותו ולשייף אותו והתהליך לא תמיד עובר חלק ללא מחיר על תפרים דרמטורגיים מאולצים משהו.
מה קורה שם
אידל ובמידה רבה גם אדלמן מחוברים לסוגות מחול עכשוויות עם דגשים שקרובים לתיאטרון, לפרפורמנס, לטקסט וסב-טקסטקטים בעלי עמדה המגיבה לסיטואציות פוליטיות במובן הרחב מעבר לאקטואליה, גם לפוליטיקת זהויות, סוגיות מגדר, קונפליקטים חברתיים בכלים שמצביעים על עמדה נחרצת, חריפה.תזזיתית משהו שמשמשת ככלי ביקורתי.
זו הנדוניה של אידל לבמה בתפקיד הדמות שהיא מגלמת. ואילו צביקה היזיקיאס מרגיש נח בתנועה, בעבודת גוף אקספרסיבית, סוגסטיבית, חושנית. מאד מודעת לעצמה. זו סביבת הנוחות שלו ושם הוא במיטבו ובכך הוא פותח וסוגר את הערב שלו.
בתמונת הפתיחה הוא שוכב על הצד בגו כפוף ופנס תאורה מירכתי הבמה מאיר בעיקר את הגב ומעניק לדמות איכות פיסולית בגווני ברונזה. הוא לבוש מכנס אלסטי קצרצר בצבע עור ולראשו אשד ראסטות מרשים. הוא מתחיל לשלוח ממנו והלאה,לאט, איבר, איבר, לפני שהוא יוצא נמוך לסמן את הטריטוריה שלו.
יש לתנועות האותנטיות שלו איכות מיוחדת, אינהרנטית, והוא נראה כבעל חי המשרטט את גבולותיו. הוא מצליח לשמור על המקום הזה, גם בהמשך, כשעובר למודוס דינמי , בוחר בתנועה חריפה שמערבת שאריות מסומנות של שפת ריקודי הכתפיים האתיופיים שלמד בשלב מסוים בבגרותו יחד עם מספר מרכיבי היפ-הופ שבאים כאן לביטוי בעיקר בשלל קפיצות סלטה חזקות ומרשימות. צבעי התנועה האישית שלו נשמרים ומשרעים על טווח הבעות רחב יותר שאותם מכתיבה אידל. כאן הוא נדרש להפעיל את כישוריו המשחקיים, אותם הוא מבצע עם קורטוב של ביישנות בחן מיוחד. לעומת הפרסונה הבימתית של אידל הנמרצת, הבוסית, היעילה . כולה שכלתנית, על סף האגרסיביות .
יש עניין רב באותם החלקים בהם ניכרת ידה המכוונת. הכוונה לתמונה בה מחולקים שלטים שמצביעים על תחנות בחיי היזיקיאס. היא מפצירה במתנדבים שיעלו לבמה וייקחו חלק פעיל בהתרחשות, אלא שהלוגיסטיקה גוזלת זמן יקר, מאיטה את ההתקדמות, מפרקת רצף שכבר היה בו מקצב וזרימה ומסתיימת בירידת מתח. עם זאת, היזיקיאס מקבל כאן כמה הזדמנויות להוכיח כישורי משחק מסקרנים, שחשפו פנים שלא ראינו בהזדמנויות קודמות.
בחירה מעניינת מסוגה יש גם בנקודה בה היזיקיאס נשטף בזרם מהתקרה של נוזל לבן שצובע את גופו. הבנו- שחור או לבן, זה אותו הגוף, אותה הנשמה. קל יותר לומר זו מהמקום הפריבילגי, או ה"פראנג'י'", אותו כינוי גנאי לאוכלוסיה הלבנה שנמצא בשימוש בקרב האתיופים.
הרעיון הוא מאד נכון ומעביר חשיבה מורכבת ורבת פנים, אבל הבחירה באופן הביצוע הייתה בשיטה קלה ופשוטה, כזאת שראינו כבר בהרבה עבודות במשך עשרות שנים.
במבט לאחור Black Lable היא עבודה מעוררת מחשבה ומבוצעת בכישרון על ידי היזיקיאס, שהוא פרפורמר בעל יכולות. עם זאת, נראה שיש מקום לעבודת הידוק מושקעת שתחבר בין שתי תפיסות שונות של פוליטיקת הגוף, ושל תפיסות אמנותיות שלא עברו הלחם עמוק דיו.
אציין לטובה את המוסיקה המקורית של יניב שונפלד והתאורה של שחר ברקת שעשה לא מעט במגבלות תנאי המקום. .
