Batsheva Dance Company dance HORA (revisited) by Ohad Naharin. Suzanne Dellal, 18/02/18

 

צילום: אסקף אברהם

הקדמה

אוהד נהרין החליט להעלות מחדש את עבודתו 'הורה' אותה יצר לראשונה ב- 2009. אין זו הפעם הראשונה שנהרין פוקד עבודות קודמות ומעלה אותן מחודשות, מטופלות ומכוילות מחדש באופן ששומר על דרכם המקורית. ייתכן ופה ושם נגזמו כמה קצוות, יושרו פרטים שנתפסו כפחות מרגישים נח על מי מהמשתתפים החדשים, שהרי אין רקדן מהקאסט המקורי בלהקה הנוכחית, רקדנים שעליהם ובאמצעותם נבנתה העבודה בהליך אישי  פרטני.

במבט לאחור, נראה ש'הורה' שנתפסה בזמן אמת כעבודה יפה וצלולה, שומרת על רעננות אולי בזכות הטיפול המחודש בה. במבט לאחור אפשר לאתר מהלך ארוך טווח שהשפיע על עבודות שנעשו אחרי 'הורה' ובהן 'שדה21' ובוודאי עבודת המופת של נהרין-'עבודה אחרונה' (2015).

'הורה' על שום מה

כבר התרגלנו לשמות אניגמטיים של  עבודות כמו 'וירוס', 'יאג' או 'מלכות גולוב' שלא מספקות קצה הבנה לתכנים ולמקורות ההשפעה. 'הורה' הוא שם לכאורה ישיר, ברור ולא מתחכם שמחבר את הצופה ישירות לישראל של פעם, לתקופה החלוצית שבה על פי האתוס הלאומי מתיישבי העליות הראשונות עבדו בימים בעבודות כפיים מפרכות ובלילות רקדו הורה בגורן, אחוזים זה בידי זה במעגל סימבולי. כך הם המציאו את הפולקלור של המחר, בעודם חולקים חלום על חברה מתקדמת חדשה, הראויה להקרבה שהם מקריבים לה מדי יום ובאהבה.

איפה הם ואיזה מקום יש ל'הורה' ולנוסטלגיה נוסח 'היו זמנים' היום. ה'הורה' של נהרין היא תוצר שרק עידן המקדש אינדיבידואליות, ייחודיות, גדילה אישית, והתמקדות בקורקבן של העצמי הוא  שמאפשר את היתכנותה. בתהליך שינוי מורכב שהוא לא רק מקומי, הקולקטיב על שאריות הערבות ההדדית שדבקה בו, מפנה מקום למציאות אחרת, בה חלה תמורה ביחסי הפרט והכלל.

תמונת הפתיחה של 'הורה' תחרט בזיכרון כאחת מהתמונות הבימתיות המרהיבות, המסוגננות לעילא, בין לא מעט פתיחות בווליום גבוה בעבודותיו של נהרין.

אחד עשר הרקדנים בתלבושת נאה ופונקציונלית בשחור קצר יושבים זקופים במרווחים מדויקים על ספסל עץ צף לאורך הקיר האחורי. הם קמים יחד ויחד מתחילים לפסוע קדימה מאד לאט בחלל בעל צמיגות תחת השפעה של תאורה ושלושה קירות ירוקים בירוק זהרורי חריף, רעלי משהו. החלל הסטרילי, המכיל דבר מה שנקשר לסרטי מדע בדיוני, נמצא דווקא בסביבה כביכול מוכרת ולא מאיימת-הבמה. הליכתם הטקסית של הרקדנים הנעשית בדייקנות מתמטית מביאה אותם בשורה רוחבית למרכז הבמה, אל איזור מנוטרל מפנסי התאורה הירוקה והגופים התלת ממדיים הופכים לשורת צלליות שחורות דו-ממדיות, שמוארות מאחור. הם מוצפים בצלילי הפתיחה של 'אחר הצהריים של פאון' של קלוד דביוסי.

הקבוצה קופאת, היד השמאלית עולה הצידה באלכסון כשכף היד מוטה מתוחה מטה. דימוי של  מקור ציפור זולג מהזרוע המתוחה. תנועה חסרת ייחוד בולט לכשעצמה, אבל כשהיא משוכפלת לרוחב החלל הזה, בתאורה הזו, בסיומה של הקדמה כה בסיסית שכזו, היא מקבל עוצמות לא מובנות כמעט.

המחול , יציר יכולותיו  וכישרונו של נהרין בעל המבט הרחב ששוב מוכיח את  את דיוק חוש הזמן הנדיר שלו והתחביר המייחד אותו בהבניית רצפי תנועה וחיבורם. 'הורה' הוא מחול הניגודים והסתירות; הוא היכולת לדוג נתיבי סדר במצבים כאוטים, להשתעשע בין מתיחת קוים ישרים חדים לפיתולים ספירליים של הגוף, בין אגרופים קמוצים כנשק וכפות ידי כנף-ציפור ענוגות. זה העונג שבפירוק לגורמים של אוניסונו מדויק , רק כדי לראות את החלקיקים מוצאים להם סדר מסוג אחר, בפורמציות שונות, כמו חלקיקי הקלידוסקופ ששבירת מצב אחד מוביל אותם להתארגנות במצב צבירה מרהיב ממנו בשנייה.

וכך מצאתי בביקורתי על 'הורה' המקורית מיוני 2009.  באתר 'ריקודיבור': 

"משחש הצופה כי הקצב המדוד, שבירתו ואיחויו מקיימים שיגרה זמנית, בא נהרין, טורף את כל הקלפים, מעלה ווליום ויזואלי, מאיץ לפסט פורוורד, עובר דרך הרגעה באמצעות טיפול בסימטריה אוניסונית המתרגמת להרמוניה, ולרגע מרגיע, רק כדי לטלטל את הבמה, הרקדן, הצופה. רק שלא יתקבע במוכר, בצפוי, רק ייתן לזרימה האנרגטית שעל הבמה לחדור לעורקים, לנשמה, לעונג הבא. "

 

מבנית, 'הורה' נבנתה  כצבר שקול של שכבות אנרגיה משתנות, של הסטת המיקוד ממעמדים קבוצתיים חזקים וקצרים שממנה זולגים פריצות יחידים לסדרת סולואים ואף ונדיר יותר-דואטים מרשימים, דגם שנמצא בוריאציות גם בעבודות אחרות שלו. ללא ספק למוסיקה שמלווה את הערב יש תרומה עצומה. על הפסקול המתוחכם  מקבל מקסים וואראט קרדיט כעורך והן כמעצב ונמצאים בו חומרים של יוצרים רבים ובהם וואגנר, אדוארד גריג, צ'ארלס אדוארד אייבס, דביוסי ואחרים וכן מוסיקה המוכרת מסרטי מד'ב כמו 'אודיסאה בחלל' ו'מלחמת העולמות' . הפסקול קבל תחושת הלחם בזכות הביצוע המיוחד בכלים אלקטרוניים בעיבודו של איסאו טומיטה ובביצועו.

ללא ספק זו עבודה בעלת יופי רב ועוצמות  מסקרנות, לעתים מטלטלות, לעתים מלאות עדנה. לחלק גדול מהמשתתפים יש קאסט שני שמופיע בימים אחרים. בערב בו נכחתי לקחו חלק שש רקדניות חזקות, אחדות בלטו במיוחד ואילו רב הרקדנים הגברים נפלו מהן, עדיין לא קיבלו את הפטינה הסגנונית המובהקת של הלהקה, שמייחדת אותה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *