מרכז מנדל לתרבות- Double Operatio, יפו, 6 בפברואר

 

צילום באדיבות יח'צ

הקדמה:

בימים אלה התקיים ערב במרכז מנדל לתרבות וכותרתו: 'Double Operation'. ערב שאותו חלקו איציק ג'ולי ועדו פדר  כחלק מפרויקט שיזם המקום. הפרויקט נקרא 'אופרציה' והוא בא לנסות ולחבר ביו תחומי אמנות שונים. ואכן, ישנה הפרדה מוחלטת בין עבודותיהם של שני היוצרים; בזמן, במקום, בתפיסה האמנותית ובפרמטרים נוספים ברזולוציה גבוהה יותר.

חלק ראשון- יוצר- איציק ג'ולי

עוד טרם הוזמן הקהל לאולם בקומה השנייה, שבו התקיימה עבודתו של עדו פדר: It itches, היה די זמן להתבונן בשתי עבודות של איציק ג'ולי שנערכו בחללים שונים במפלס הכניסה. יצירתו -Pink Darkness (Or maybe it's about Victor and Binyamin), היא מיצב המורכב ממספר אובייקטים בחלל מעוצב למשעי, מרהיב ביופיו.

לא הייתי מוסיפה דברים מעבר לדברים של ג'ולי המפורטים בדף הנלווה למיצב, אלא שהוא פותח דלת. וכך הוא כותב: " הרצון לפעול במדיה שלא הוכשר אליה ושאינו מעורה בה, מאפשרת לבחון עמדה של אי-מעורבות במנגנון" ובמשתמע, פעילות במרחב נקי יחסית מהשפעות, מציפיות וממגמות הגמוניות המאפשר חירות יצירתית, מקורית. עמדה שקל לי מאד להזדהות אתה.

באותו דף ישנם דברים שכותב ג'ולי, שמאפשרים לעקוב אחרי אופן החשיבה בבואו להקים את המיצב ומעניין לקרוא אותם לאור הצפייה.

אופן הכניסה לחלל, ההעמדה המסוגננת והמטופלת של כל אחד מהאובייקטים, המרכיבים הספציפיים שבהם רמזים ושבבי אסוציאציות רבות, מעניקות למקום אוירה טקסית שמצד אחד שולחת כבלים לתפיסות סוריאליסטיות, של מציאות נגועה, על- זמנית, ואלביתית, במובן שפרויד השתמש בו ואחריו רבים, במיוחד בחמישים השנים האחרונות.

אלביתי, הוא תרגום של המושג בגרמנית unheimliche שקושר את הקוטביות של מושג הבית עם חוויות של איום וזרות, בניגוד לחום ובטחון שאנחנו למדנו לייחס ל'בית".

בכדי לא לקלקל את הצפייה וכדי להשאיר מקום להתרשמויות אישיות אגלה רק שעל הקיר האחורי ישנו אובייקט המיצג שחלות, שמוצג ככותרת שמזכירה במעט כתר, או סמל של שושלת אצילים.

אומר רק שהעבודה בכללותה מפתיעה ברמת הטיפול הפרטני, במגוון החומרים, בתאורה המרהיבה של יואב בראל, בעיבוד המרכיבים שכולם בוצעו על ידי האמנית הפלסטית לי נבו, ובעיצוב החלל כולו, כולל ריצפת הלינולאום השחור המבריק כמו אגם מאיים, שמקיף את האתר שנדמה כי מתקיים בו ריטואל רב הוד שקפא באיבו.

*לצערי, לא הסתייע לי לצפות במלואה בעבודת הווידאו של ג'ולי באולם אחר.

 

חלק שני: כוריאוגרפיה- עדו פדר

 

עבודתו של עדו פדר, 'It itches' ('זה מגרד'), בשיתוף ובביצוע בשמת נוסן  ויולי קובבסניאן, ניזונה מחירות רבה, החלטה שמעמידה אותן בפוזיציה לא קלה, חסרת מגבלות וחסרת גבולות, במחיר של עיסוק לא מהודק במספר נושאים שעולים ונמוגים באופן שרירותי, אנאורגני.

בדף הנלווה למופע, משתף היוצר את משנתו, האני מאמין שלו שבבסיס היצירה. מאחר והטקסט מותיר רושם של תרגום אך הוא לא מסומן כציטוט, אני מניחה שאלה דבריו של פדר: "Before long, dance will become an experience one must trade, consult, whore out and present, object- like, in the museum's white cube. Then dance will recall the body that is no longer heard in a voice; a voice that was once civil- but now belongs to a machine ".

מה עורר את נבואת איוב זו באשר לעתידו של המחול, נותר לא ברור עם סיומו של הערב, אבל ניתן אולי להסיק מהעבודה עצמה שהתשובה נמצאת באינסטגרם כמשל, בעולם המסכים המתעצם ופורץ  ומחסל את הגבול בין האישי והציבורי, מרדד את עולמנו ומטיל עלינו את מארת צרכנות היתר הממכרת ומסתיים באיודו של המחול. האומנם?

הנה, שתי הרקדניות  מסתובבת בין הקהל, שולחות ידיהן לכיסי המעילים ושולפות מכשירים סלולרים- ללא מילה מהצופים שחושבים כנראה שהם צריכים להיות משועשעים- ולוקחות אותם עמן.

במשך דקות ארוכות הן יושבות ומנסות לפתוח אותם, עוברות על המיילים, מחפשות מידע אקראי, ומשתילות בשני מכשירים שיר פופ חסר ערך כשלעצמו, מעין ביקורת על טעמם של בעלי המכשיר.

 

אבל מה שמעניין אותן ( בתפקיד שהן מגלמות על הבמה) הוא לעסוק בעצמן והן משקיעות הרבה מאמצים בפוזות, חיוכים והוצאת לשון כדי לעשות סלפי בנוסח המזוהה בנות העשרה ומטה מהודו ועד כוש.

השתיים החולשות על המסך הפתוח נרגשות מהעיסוק העשוי להפוך אותן לאושיות רשת וזה בלבד מזרים אדרנלין לעורקיהן.

המציאות מוכיחה שהעיסוק המוגבר במסכים ממכר ואולי מענג את המשתמש.

להתבונן בזה, זה כבר משהו אחר. הרבה יותר מנוכר ומייגע.

עד כה הן הדליקו מסכים בסלולרים, במחשב, בפנסי חרום מבוססי נורות לד, במתגי אור ניידים על בטריות.

הערב מתעורר כשהשתיים לובשות פנסי-ראש עם רתמה על הגוף, כמו חגורת צניעות. הפנס יושב כמו אבר מין מאותגר שמפצה את מימדיו הצנועים והבלתי אפקטיביים, ביכולתו להפיץ אור בשורת פולסים, המותזים לכל עבר באמצעות נענועי האגן.

בשלב זה מחליפה היצירה מהלך. שתי הרקדניות- בושמת נוסן ויולי קובבסניאן- חוזרות אל הקהל ומחלקות את כל האביזרים שצברו במהלך ההערב ומורות לכל מקבל מה לעשות עם החפץ. הן מתחילות להקים אנשים ממושבם ומציבים את כיסאותיהם על הבמה בחצי גורן. מעטים מסרבים להישמע להוראות ההולכות ונעשות יותר תוקפניות. הן מקימות באגרסיביות כמה מהצופים ומשליכות את הכיסאות בפראות למרכז החדר.

על רקע ערימת ,הגרוטאות, הן צדות גבר לא מקומי, להערכתי, מושיבות אותו, מסירות את נעליו, גרביו ומשתעשעות ברגליו עם רגליהן הגלויות בלא מעט פוזיציות מחפצנות באופן ממש מטריד. למי שלא הבין- הן מחככות רגליהן בקרבת נגיעה במבושיו.

נימוסיו הטובים ואולי אופיו הנח, וחוסר היכרותו עם נוהגי המקום, מונעים ממנו להגיב.

התחלנו את הערב בטקסט מאד ספציפי ובסוף הגענו למקום המשפיל הזה.

זה לא הם- אם כי מעבר לביצוע יש להם קרדיט של שותפות ליצירה-, זה האינסטגרם.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *