ורטיגו ותזמורת המהפכה- 'רעש לבן 2018'. היכל אמנויות הבמה ת'א, 20 בינואר

צילום: ענבל כהן חמו, ורונו אברו

 

עשר שנים אחרי שלהקת ורטיגו העלתה לבמה את 'רעש לבן',  אחת העבודות החשובות שלה בזמנו, שעזרה לקבע את המוניטין שלה כאחת הלהקות הפוריות והיציבות בשדה המחול הישראלי, חוזרת הלהקה ורואה לנכון להעלות גרסה מחודשת.

זו כנראה  שיאה של מגמה שהולכת ופושטת בזמן האחרון, לחזור ולטפל בעבודות קודמות משלל סיבות. חלק מהן, הם תוצר של הערכת הכוריאוגרף, מרגיש שהוא והלהקה  נמצאים במקום מסוים בזמן, או באמצע מהלך דינמי או סטטי, שיש בהם עניין להביט לאחור כדי להתקדם קדימה ולצאת נשכרים מכך.

כך עושה נהרין כבר כמה וכמה עונות, כך עושה יסמין גודר ועכשיו גם נעה ורטהיים, יוצרת כמעט בלעדית של עבודות המחול שמעלה ורטיגו שמשתלבת בטרנד.

יש כמובן גם נסיבות כלכליות שתומכות בפרויקטי-שיחזור/עיבוד מחדש שכאלה, במקום שבו המוסדות התומכים מחייבים הספק כמותי של יצירות כדי לשמור על רמת זכאות לתמיכה, שזה תמריץ בעל משקל.

נראה שיותר משהמנהלי הלהקה רצו לאתגר החלטות אמנותיות קודמות בתוך המסגרת של תכני 'רעש לבן' של פעם, הם סמכו על כך שיצליחו להעלות מופע מרשים יותר, חזק יותר שישאיר חותם טרי משלו.

'רעש לבן 2018' שבוצע בבכורה אמש, עלה בהפקה גרנדיוזית במונחים ישראלים של להקה בה רוקדים רק 11 רקדנים. זה כלל תצוגת תכלית שנועדה במקביל גם לשרת מהלכי קידום הלהקה בזירה הבינלאומית ולשם כך השתדלו להזמין גם אורחים/קניינים מחו'ל. משהו בנוסח 'חשיפה בינלאומית'  זוטא, רק ממוקד יותר.

כתוצאה מכך, ורטיגו העלתה את הבכורה על במת המשכן בהשתתפות 'תזמורת המהפכה' שביצעה עיבוד למוסיקה המקורית של רן בגנו, שעובד עם הכוריאוגרפית נעה ורטהיים באופן רציף. התזמורת כללה שלושה עשר נגני כלי מיתר, ושתי מערכות תופים, מנצח וזמרת, שהוצבו לרוחבה של הבמה . אני מתקשה להניח שבהמשך העונה ורטיגו תרקוד בצמוד ל'תזמורת המהפכה' בשל העלויות העצומות.

להזכירכם, לפני עשר שנים, המופע 'רעש לבן' לווה בצ'לנית אחת וזמרת. לא אתפלא אם ורטיגו תעלה את המופע על במות קצת פחות גדולות ועם פסקול או בליווי חי מצומצם בהרבה.

הלהקה משקיעה הרבה, ובצדק, בקידום האינטרסים שלה בחו'ל ולאט נראה שהמאמץ די משתלם, אולם ספק אם מרבית הפסטיבלים שבהם הופיעה הלהקה, יהיו יכולים ומוכנים  לממן תזמורת מלאה עבור 'רעש לבן' המחודש.

בהתרשמות מאמש, נראה שחלו כמובן שינויים בפרטי העבודה, אם כי קטעים רבים נראו מוכרים, אבל לא איתרתי שינויים מהותיים בשפה התנועתית, שנותרה כשפה מקובלת של להקות מיינסטרימיות מאותה תקופה. מאז, ורטיגו הייתה כבר במקומות שבהם ניסתה להרחיב את התמות שלה ואת הגישה הבימתית. אבל פה כבר היינו.

זו עבודה מאד פיסית ויש בה לא מעט חלקים מרשימים וחזקים, כמו חמישיית הגברים שעבדו היטב , או סידרת הנפות מעלה של הרקדניות שמשם הן מושלכות, אלמנט שחזר בהרבה וריאציות לאורך הערב. גם מעמדים חוזרים של קפיצות, גלגולים וקומפוזיות  קבוצתיות שכללו גם אוניסונים כמו זה שבו הרקדנים בפיסוק רחב וברכיים כפופות, מטים את הגו באלכסון לאחור- עם ראש נוטה קדימה, שמוליד אמירה חזותית מרשימה. לא אוכל למנות את כל הפרגמנטים, אבל אציין עוד את הסולו הנשי המצוין שהיה בערך במחצית העבודה, את הסצנה מסקרנת וחידתית שבה הרקדנים חושפים את הגב לקהל ועליו מודפס ברקוד לרוחב הגוף העליון, כמו סימון של מוצר למכירה, מוטיב בעל משמעות שבא וחלף ללא טיפול המשך.

בסך הכל, הלהקה לכשעצמה נראתה טוב אבל הפעם הלהקה בעטה לעצמה ברגל.

למוסיקה הפנומנאלית של רן בגנו, יש רצפים חזרתיים של וריאציות עשירות  שיצרו מירקם מהפנט, מטריד, מתוחכם ובעל עוצמות עומק, שהעניק משמעות חדשה למונח המילוני- 'רעש לבן'. היא יצרה אתגר כביר לעבודה הישנה, שלא ממש הצליחה להעמיד בר פלוגתא שווה כוח לדיאלוג הנדרש. המוסיקה לא יכולה הייתה להסתפק בתפקיד רעש רקע. בוודאי לא כשהיא מבוצעת על ידי תזמורת אדירה שכזו, שאיש לא העז לרסן, היא 'תזמורת המהפכה' בניצוחו של רועי אופנהיים.

האם זו רק שאלה של באלאנס אמצעי ההגברה? אני ספק.

וכך התחלפו סדרי הכוחות והבמה והרקדנים שעליה נבלעו מצד אחד מהעוצמות המוסיקליות והדציבליות של התזמורת ומאידך, נעלמו כמעט לפרקים תחת תאורת האווירה של דני פישוף (מגנטה) ששמר על עננות –עמימות בעזרת תאורה מעושנת בגווני כחול-אפור, כמו שהיה פעם.

אבל מה שעבד אולי פעם ממזמן, בנסיבות אחרות, לא תמיד הביא את הסחורה, כלומר את מה שתאורה צריכה לתת נואשות לבמה. כלומר תמיכה או אתגר. כאן זה לא היה. גם עיצוב התלבושות של ששון קדם לא ממש היטיב עם הרקדנים. התלבושות היו כביכול רב תכליתיות אבל לא העניקו משמעות או רובד של ממש ליצירה. למעט מכנסי דייגים אפורים של הגברים, התלבושות גם לא החמיאו לרקדנים ולניראותם.

'רעש לבן' 2018 הוא לא עבודת אווירה. המחול הוא פיסי, מלא אנרגיות, בעל שפה חדה והוא נלחם כאן על המקום שלו שצומצם תחת מרכיבים שמאתגרים את קיומו.

אוסיף רק לאיזון, כי הקהל במופע הבכורה  מחא כפיים בנדיבות.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *