Eyal Dadon- 'DO-K' (Israel- China), Jerusalem Theater, January 16

צילומים באדיבות יח'צ

כמעט מתחת לרדאר התקיים השבוע מופע לא שיגרתי שהתבשל במסדרונות סוזן דלל, התממש בשיאן, סין,  וחזר לישראל במסגרת סיבוב הופעות בארץ ומחוצה לה והועלה לראשונה בתיאטרון ירושלים.

בסוזן דלל כנראה נוצרה הקוניונקטורה שבעקבותיה התגלגלה לידיו של אייל דדון המוכשר, הצעה של פסטיבל מחול בשיאן (Xian ) להביא את להקתו הבאר-שבאית של דדון:  'סול' ( SOL ) בשלמותה לשיאן ושם לחבור למשך חודשיים עם להקה בשם: Beijing 9 Contemporary Dance Theater, על מנת ליצור עבודה עם רקדני שתי הלהקות. מיוזמה זו נולד המופע  'דו-ק' ( DU-K)  ראשי תיבות של 'דו-קיום', דגל, שהפך ל-raison d'être  של הפרויקט, סיבת קיומו, סיבה הכי קונצנזואלית שאפשר.

הייתה קיימת סכנה שאולי יהיה מי שיבחש מאחורי הקלעים וינתב את העבודה למקום פופוליסטי ומה טוב שזה לא קרה.

לא ידוע מה ואם היה לדדון עניין מוקדם דווקא בתרבות סין, אם כי בתכניה נכתב שהוא התרשם מאד מאחד האתרים העתיקים הכי מדהימים בעולם, אתר בפאתי שיאן שבו נחפרו ונחשפו אלפי פסלי טרקוטה ( סוג של חמר) בגודל מלא, שלבושים כחיילים בצבא הקיסר. במבט ראשון נדמה שחיילי החמר עשויים יציקה, אך מקרוב לכל אחד ואחד הבעות משלו ופרטי גוף ולבוש ייחודיים. אתר קבורה זה לא מותיר איש אדיש ולא מפליא שדדון מציין אותו כאחד ממקורות ההשראה שלא.

יש לציין שני הישגים עקרוניים של העבודה שהתבררו בעת הצפייה. ראשית, בניגוד לקטע וידאו קצרצר שנשלח טרום-צפייה, היוצר לא בחר בדרך הקלה והפופוליסטית ולא הסתמך בלעדית על מקצבים ברורים, על מבנים פשוטים של אוניסונים והפגנת יכולות טכניות על מנת להרשים. חלק ממלכודות אלה נצפו לא מעט בלהקות של מחול עכשווי שבאו מאותה מדינה.

שנית, דדון הצליח לשמור על יושרה אמנותית ולא נסחף בשיח שוודאי התקיים סביבו  של מאפיינים תרבותיים-לאומיים ואתנוגרפיים ובאקזוטיקה השטחית המזוהה עם אוריינטליזם ובכך בטח בתרומה הכי חשובה שיכולה להיות לו- בכישוריו האמנותיים, אותם כבר הוכיח בעבר.

התוצאה לא אחרה לבוא וכבר בהתחלה, אחרי תמונה ראשונה "חשודה" מעט שבה עולים לבמה רקדני שתי הקבוצות כאשר ראשם מכוסה במסכה שמדמה מסיכת חימר אתנית.

המהלך הזה נתפס כתצוגת תכלית, או כמו תמונת נוף מקומי שאמורה לתת הקשר לחומרים שיבואו אחר כך. אבל לא כך התפתחו הדברים למרבית המזל.

שימוש מאופק ומושכל של דדון היה מאופק ובמינון כזה שהחומרים שהושתלו תרמו מעט תיבול ארומטי  מבלי לעשות יותר מדי עניין.

מהר מאד התברר שדדון הצליח לייצר אנסמבל שכל חלקיו דוברים את שפת המחול העכשווי,  כך שכמעט ואי אפשר לנחש במבט מאחור מיהו ישראלי ומי לא, אלא רק בהבלחות ספורדיות.   ומנקודה זו רוח העבודה הייתה ונותרה, רוח של מחול עכשווי, תוצר תרבות מערבית, גם אם פה ושם עלו על הפסקול נקישות של תיפוף זר על המוסיקה, וכמובן המסכות שדובר בהן. אגב, דדון גם השתמש בשיר בערבית.

'דו-ק' התגלתה תוך דקות, כעבודה ממש מרתקת שעוסקת בעיקר בדברים חשובים וקונקרטיים כמו תנועה, מקצב וחלל, בשל היכולת החזקה של דדון  להעביר רבדים תת-עוריים בסדרת תנועות, תנוחות, ומקצבים בתוך משפטי תנועה וקומפוזיציות  שמורכבות מוריאציות על מוטיבים חזרתיים שעיקר רישומם וכוחם נובע מתחביר מפתיע, גם במסגרת אוניסונית וגם במסגרת מפורקת יותר.

ביצוע הלהקה המשולבת היה מצוין ולכן כל הנושא של שתי תרבויות שאם או איך כל אחת מהן תרמה את חלקה או לא, הפך לחסר רלוונטיות.

זה מזכיר לי את השעות הארוכות שפעם דשנו ברבי-שיח כאלה ואחרים בסוגיה של מהו "ישראלי" במחול הישראלי. נדמה לי שהנטייה הייתה ליחס את ישראליותו של המחול למבצעים. בינתיים, עבר הכוח לישראליותם של היוצרים, וגם על זה עוד ניתן לערער, כי מזה שנים רבות המחול הישראלי מוכוון אירופה.

טרדה אותי שאלה של מישהו, שביקש לדעת אם הלהקה הזרה הייתה נורווגית, האם העבודה הייתה בהכרח נראית שונה. עקרונית, אני בספק. בזמן הזה, ברחבי כפר המחול העכשווי הגלובלי, אין הרבה משמעות עקרונית לצבע, דת או מקום הולדתו של הרקדן. יכולה להיות משמעות לניסיונו, לנגישותו למדיה ובעיקר, עם איזה יוצרים הוא עובד.

אחת הסכנות בחפירה מופרזת היא או שנלוש בלאומיותו של המחול ומשם נתדרדר ללאומנותו חס וחלילה, או שיום אחד נדון במופע של להקת בלט סינית רוקדת 'הבה נגילה' ושר/ת תרבות יכריזו על יחסי כיבוש תרבותי.

דדון הצליח ליצור עבודה יפהפייה באמצעים הכי בסיסיים שיש, דהיינו בתנועה, בעיבוד הפסקול ובתאורה, ללא אביזרים ותלבושות מושכות עיין. להיפך. ארבעה עשר הרקדנים היו לבושים אחיד במכנסיים אפורים ישרים וחוצות טריקו צבועות ביד בגווני אפור, שהלמו את כולם.

עבודתו של הכוריאוגרף המוכשר ולהקתו – 'סול' נראו נהדר. במיוחד הייתה נוכחות דומיננטית לאורך כל הערב לגברים הישראלים.

בעבודה הזו בלטה חוזקתו של דדון בגישה מדויקת שהנחתה אותו בשימוש מצוין בחלל ובעיצוב שלל קומפוזיציות מענגות, חלקן רבות משתתפים ומיעוטן מבנים אינטימיים של טריו ודואטים, במיוחד בלט דואט באמצע הערב שהיה אחד מהיפים שנראו לאחרונה.

חבל היה לי שבשלב מסוים ברבעון האחרון של הערב ואולי מעט אחר כך, התעורר רושם כאילו העבודה מאבדת מומנטום. הייתה תחושה של סגמנטים שהתמשכו מעט מעבר לחוזק החומרים שלהם.

 

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *