Tamar Borer- 'META'. Venue: Hateiva, Jaffa, January 10, 2018

 

צילום: יח'צ, (תמר לם,+ )

עבודתה האחרונה של תמר בורר (Tamar Borer ) –   META נגזרת מהמונח מטמורפוזה במובנה הרחב. בדף תכנית הערב מציינת בורר שבשפת פאלי בהודו, ישנו מונח בעל צליל דומה שמשמעותו אהבה וחסד ומשתמשים בו גם לשינוי מטאפיזי.  יפה.

בורר עשתה דרך ארוכה במהלך הקריירה הבימתית שלה שנמשכת ברציפות כמה עשורים. באופן טבעי, הדרך כללה חיפושים שונים ועברה מהלכים מגוונים. אך מזה זמן ממושך היא מתמקדת בחומרים מורכבים עם משיכה לתורות ודברי הגות. ביצירתה META, היא הצליחה ליצור עבודה, יחד עם הרקדנית נעה שביט שותפתה לעבודה ולביצוע, עבודה עם כל מאפייני המסתורין, טקסיות ועולמות רוחניים שהיא כבר טיפלה בהם בעבר באופנים שונים. הפעם, זו אולי העבודה הקומוניקטיבית ביותר מבלי לוותר על היותה מורכבת, כנראה משום שהיא מגובשת ומהודקת באופן מרשים. אין מרכיב וחפץ שנמצאים על הבמה שאינו תורם ישירות לריבוד התכנים ונושאי העבודה המרהיבה הזו.

אולם 'התיבה' ביפו מתאים מאד לעבודות אינטימיות ובורר הצליחה לעצב כאן במה מרתקת חזותית שמחולקת למספר אזורי משנה שמגדירים חלוקה לפרקים של העבודה.

תמונת הפתיחה של העבודה הייתה מאד מסקרנת ומסתורית ובה היה תפקיד למרכיבים בימתיים הכוללים תאורה, סאונד ורמזי תנועה אניגמאטיים.

רעש בחש בקע מערימה של יריעות קשיחות שנראות כמו קשקשי חיה קדמונית, אולי מין ארמדילו ענק שראשו טמון בגוף נסתר כמו צב מבוהל. לחיכוך הקשקשים שנראו לי כעשויים מתכת דקה כפח רקוע-קי  מטוטים,  נלוו בפס הקול עוד קולות ורעשים של חיכוך מרומז לצד שבבי מוסיקה. היה זה פתיח מלא מתח שהתקיים בחלל מוחשך כמעט לגמרי.

דמות עטופה בשכבות בד דקיק שחור שממנו השתרך זנב-בד יצאה אלכסונית מבין הצללים והתרחקה. יד הגיחה מערימת יריעות המתכת המטופלות ורק אחר כך אפשר היה להבחין בבורר שמפנה מעליה חלקים מערימת פיסות השריון  ומגיחה למרכז הבמה בגרירת הגוף באמצעות הידיים.

בעבר, בורר השתמשה בלא מעט אמצעי עזר (כולל אפילו פסנתר כנף או נדנדה תלויה)  או עוזרים  שיאפשרו לה לתפקד בגובה העיניים עם שותפיה, בין אם הם עומדים או יושבים על כיסא. אני לא זוכרת מתי היא הפסיקה להתאמץ ולקחה את מגבלתה הפיסית כנתון, והצליחה ליצור לעצמה התנהלות מגוונת באזורי נוחות שלה, ובתנאיה.

בעבודה הזו, היא השכילה לפתח דמות בימתית מרתקת ומסקרנת במסגרת מצומצמת של שטח במה ולהגיע להישגים מרשימים בתפיסת במה ששואבת כוחה מתפיסות כגון מינימליזם-חוזקת הצמצום ותפיסת הזמן (יפן ) והתייחסות לטריטוריה ומרחב (לדוגמא- מחול הודי קלאסי, הערכת הריק במזרח) שמזוהות לענייננו עם אמנויות במה מתרבויות המזרח הרחוק.

בורר שגילתה עניין רב בסוגת הבוטו היפני, השכילה יותר ממרבית הרקדנים שלנו שניסו לנכס לעצמם את הסגנון ההגותי וההתנהלותי הכול כך שונה, מתוך הבנה והכרות מעמיקה של סביבתו התרבותית. בין השאר היא הקדישה זמן להכרות עם קזואו אונו, מדור האייקונים של הסוגה.

לא מעט ישראלים שנגעו בבוטו לא הצליחו לבדל את עקרונותיו המופשטים עם מרכיביו הצורניים שהיו נפוצים בעבר ואותם היה קל לאמץ. כך ראינו שוב ושוב פיות פעורים בפנים מיוסרות, אינספור כפות רגליים עם בהונות פרושים, מעוותים פנימה, כמו גם כפות ידיים ושמלות טול פרומות ודהויות.

הבוטו של בורר אינו הבוטו ה"קלאסי" של אבותיו מהמחצית השנייה של המאה העשרים, ושל הדור השני והשלישי ששימרו הרבה מהמאפיינים גלויים של הבוטו. בורר עיבדה את מה שראתה ולמדה והטמיעה כמה מעקרונותיו ומצאה דרך אישית להפוך אותו למרכיב מרכזי בחשיבה הבימתית שלה, ועדיין לשמור על עצמאותה ואישיותה.

 

לצדה עמדו לה אינטליגנציה ורגישויותיה. בורר הראתה בבירור שגרירת גוף בישיבה ובשכיבה צדית עשויים להראות מובנים מאליהם כדרך לגיטימית על במת המחול.

לא אנסה למנות את כל אותם הרגעים שבהם שתי המבצעות עוברות טרנספורמציה שמשנה בעיקר את הגוף וההתייחסות אליו חיצונית ופנימית. אפילו יריעת בד עשויה סיבים גולמיים ( כנראה צמר) לבודים למחצה הוא אביזר שעבר טרנספורמציה, כמו עוד חלק מהאביזרים שהיו על הבמה.

בחלק משמעותי מהזמן, בורר ושביט מרוכזות בעצמן כביכול כשני כוכבי לכת, ואילו כוח כבידה שומר על קשר לא נראה בניהן. מעת לעת הן נפגשו באופנים ובעוצמות שונות. זכור במיוחד הרגע בו כפות ידיהן מגששות אחיזה ראשונית זו בשנייה. רגע חזק במיוחד בו בורר פורמת צעיף בד אדום שכרוך על שמלה אדומה שלובשת שביט. מבלי להבחין בכוונה מוקדמת, בוררת גוררת עצמה מאחור אל בין רגליה הפסוקות של שביט כשהבד המגולגל  הופך להיות חבל הטבור המחבר בין שתיהן בשינוי מערך הכוחות.

 

אך גם כאשר נדמה שכל אחת מרוכזת בעולמה יעבור איזה מרכיב שיזכיר כי גם מבלי להביט זו בזו, ישנו זיק של הדהוד מתוכנן שבו תנועה תפגוש בתנועה בו זמנית, או רצף של כמה משפטים שמהדהד את מעשי השנייה, אם כי בדרך טיפה אחרת.  נדמה לי שהיה רק מעמד אחד שבו שתיהן ביצעו מהלך אוניסוני קצר של תנועת כפות ידיים, בהכרה מלאה.

במובנים מסוימים, מערכת היחסים בין שביט לבורר נשארת על מישור דומה שמשמר סוג של שיווי משקל. עם זאת, גם כששביט היא הפעילה –והיא מרשימה ביכולותיה- היא נתפסת כדמות משנית שאינה מובילה מהלכים אלא מבצעת אותם. בורר היא הכוח גם כשהיא כמעט לא מזיזה כף יד.

בתמונה אחת לקראת הסוף גם בורר לא משאירה ספק.

היא גוררת עצמה על מדרגת עץ נמוכה ומתיישבת בקערת אמאייל גדולה. היא מותחת צווארון לבן עם תחרה כך שהוא מכסה את כל גופה שנראה כמו בפעמון בד. לרגע היא נראית כמו בובה צעצוע. היא אוחזת בשרשרת ועליה שני פעמונים זעירים ובקפידה מקרקשת בהם לאט ובמתינות. היא מגלגלת כדורי קרמיקה לבנים כמו ביצי-ענק, אוחזת בשניים ומסובבת אותם סביב שדיה בחיוך מאופק. כאן היא מרשה לעצמה ללכת יותר רחוק. סוג של תצוגת תכלית כובשת שמראה פנים פחות מאופקות מהרגיל. היא שולטת ברמזי משמעות בעזרת מבטים חודרים וחיוכים מאופקים. לא זכורה לי עוד רקדנית אצלנו שיש לה ידיים כה מלאות הבעה.

עכשיו עם עיניים-שפתיים, מחוות פנים בוטות וזוג כפות ידיים? היא מכשפה לכל דבר.

לו רצתה, הייתה יכולה להוריד שד מהשמיים.

אך כאמור, מדובר ב- META, מטמורפוזה, והערב אכן ,מגלגל בלשונו" את המושג הזה ודולה ממנו מהלך מסועף ומעניין. לקראת סופו ה-META מפנה את הפינה למושג שמוזכר בפסקה הראשונה, ל- METTA, שפרושה נדיבות וחמלה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *