צילומים באדיבות יח'צ
כמה מילים על 'שבוע המחול' בירושלים.
מסגרת המחול שיזם מרכז 'מחול שלם' בירושלים לפני שנים ספורות, בקשה להדהד את 'חשיפה בינלאומית', יוזמה ותיקה יותר, עשירה יותר, של מרכז סוזן דלל.
הרעיון היה לנצל את בואם של עשרות אנשי מחול מחו'ל- מפיקים, קניינים, מנהלי תיאטראות ופסטיבלים שבאים לבדוק את המתרחש אצלנו בתקווה לגלות יוצרים חדשים ולעקוב אחרי יצירות חדשות של אמנים שהכירו ואולי עבדו אתם כבר בעבר, ולפתות אותם באותה הזדמנות לעלות לירושלים לכמה ימים..
מסיבות שונות, 'מחול שלם' הולך ומבדל את עצמו. הוא כבר לא מתחרה על אותה משבצת זמן, אלא מקדים את 'חשיפה' ומאפשר לאורחיו להמשיך לתל אביב. הוא פועל נמרצות כדי ליצור קשרים עצמאיים עם גופי מחול שונים ודואג לשמר את 'לקוחותיו' תוך דגש על שלל פעילויות תוכן סביב המופעים ותשומת לב אישית צמודה לבאים סביב השעון.
ההרגשה היא כי מנהלי הפסטיבל הזה עושים באופן יצירתי לא מעט במשאבים המצויים ברשותם. חלק מהחללים בהם התקיימו מופעי המחול הם חללים לא פורמליים בהם יושב הקהל סביב הרקדנים כמו שראינו במגדל דוד ובבית הנסן, חלק התקיים באולמות קטנים יחסית כמו ליאו מודל ואולם הקרנף. על הבמה הפורמלית, הגדולה יחסית של אולם ג'רר בכר, הופיעה ביומיים הנזכרים לעיל רק קבוצה אחת מצ'כיה המונה חמישה רקדנים. 
השנה, נערכו פעילויות שבוע המחול ב- 28/11-7/12 וכללו פסטיבל מחול לילדים ונוער, תחרות כוריאוגרפים בינלאומית, ושישה ימים מלאים של מופעי מחול, מישראל ומחוצה לה.
סקירה זו מתייחסת רק ליומיים 3-4 בדצמבר, שבהם נצפו כתריסר יצירות שבוצעו באתרים ברחבי העיר ובהם מגדל דוד, בבית הנסן, אולמי הקרנף, ליאו מודל, וג'רר בכר, שסיפקו הזדמנות לחדש היכרות עם העיר דרך הרגליים, כשהיא במיטבה, במצב רגיעה זמנית, בעונה הכי יפה שלה.
חלק מהעבודות ביומיים האלה היו מוכרות לי מצפיות קודמות. סיקרן אותי לשוב ולראות איך הן התמודדו עם אילוצים של חלל שונה ובמקרה של ריבוי דיבור, איך נעשתה התאמה לקהל שאינו דובר עברית.
העבודות נבחרו בסדר מסוים, לאו דווקא בגלל שהן היו מושלמות וחסרות פגם, אלא לפעמים להיפך.
העבודה הראשונה שראיתי בצהרי יום ראשון הייתה בחדר לא גדול בקומה שנייה ב'בית הנסן'. עשרות האורחים ישבו לאורך ארבעה צדדי החדר וסתיו מרין ונטע וינר ביצעו במרחק אפס מפניהם את 'חיתוך.דיבור' ( Cut.Loose). העבודה מלאה בטכסטים דו משמעותיים ובמשחקי מילים בכל משלבי השפה כך שההנגשה לקהל האורחים חייבה תרגום מאד מסובך שינסה לשמור על השנינויות הלשוניות, משקלן המוסיקלי, תוך שהשניים מבצעים את התנועה התיאטרלית שלהם הכוללת התגוששויות, ניסיונות דקירה בסכיני גומי מאיימים ושירה בשלוש שפות.
וינר ומרין הם פרפורמרים בעלי נוכחות ובמיוחד בולטת הדומיננטיות של נטע וינר שהביא הרבה חומרים מעניינים לעבודה המשותפת. לא כל הצופים הרגישו נח עם הישיבה במרחק נשימה מהמבצעים, מה גם שעל פי התגובות מולי, לא מעט מהאורחים החמיצו חלק מהנאמר ולא ידעו תמיד לפרש את משחק הסכינים והדקירות האלימות למראית, בהם התמקדו השניים. הנושא איננו אלימות לכשעצמה, אלא התמודדות של שניים שקבלו רשות לחצות את קו הטריטוריה האישית, בעוד הם מקלפים שכבות דרך התמודדות על אותה טריטוריה פוליטית, מגדרית ותרבותית, בחיפוש אחר המקרב דווקא. זה המשקף את נקודות החולשה וכישורי ההישרדותם. הרטוריקה המשוננת מכאיבה או מציתה תשוקה ולפעמים כורכת את שניהם יחד, בעבודת הפארסה המענגת הזו.
איך זיהו הצ'כים וירוס חוצה גבולות.
קבוצה אורחת מפראג, העלתה בג'רר בכר את 'איבוד זיכרון קולקטיבי' (Collective Loss of Memory ) של יוזף פרוצ'ק ולינדה קפטאנס, בביצוע RootLessRoot Company (להקת שורש חסר שורש ) הכוללת חמישה גברים. די מהר הסתבר שהם יכולים לזוז טוב יותר ממה שהיה נדמה, לרובם כישורים אתלטיים שעל פי רב לא מוצו דים ושיש להם הומור של נערים מתבגרים שמתחרים למי יש יותר ארוך ושאר ירקות. כך חזרו ונשנו עוד ועוד ביטויים של התגוששויות ידידותיות, עוד ועוד חיפושי דרך לביטוי ואישוש גבריות באמצעים פיזיים, שמחזקים את הפרט בתוך קבוצה נתונה שחולקת תיק ערכים או את חסרונם, אבל מספקת גיבוי אינהרנטי.
העבודה התארכה ובשלב מסוים איבדתי בה עניין, אחרי שבכמה מהתמונות היו שתולים רמזים שאולי יש בעבודה שכבות עומק נסתרות, אלא שהסיכויים לחשיפתם הלכו וכלו. .
ואז זה קרה ובשנייה הכול התהפך.
על המסך האחורי הוקרן וידאו קצר מאד שנלקח ממצלמת רחוב ובו מתועדת קבוצת בריונים שבועטת למוות בבן אדם שהיה ברחוב. תוך דקות הם המשיכו ללכת. עוברי אורח וסקרנים מהחנות ליד עמדו ובהו והמשיכו בעיסוקיהם.
אתה מביט חסר אונים. בשנייה, כל האוויר יוצא מהריאות. מעניין מה חושבת עכשיו הצעירה מאחורי שצחקקה בקול לאורך המופע לשמע התבדחויותיהם הקלושות.
כמה זמן לקח לה להבין שפראג- בהנחה ששם זה קרה- היא כאן. וכידוע, 'איבוד זיכרון קולקטיבי' הוא וירוס חוצה גבולות.
קטיפה שחורה של נשמה
יצירתו השנייה של שאמל פיטס נקראת – "Black Velvet: Architectures and archetypes" . הוא רוקד אותה עם מירל מרטינס, רקדנית ממוצא ברזילאי שהכיר בניו יורק, כשהעביר שיעורי גאגא. שניהם מגולחי ראש ונראים אבודים. שאמל, שרקד הרבה שנים ב'בת שבע', פרש לפני עונה או שתיים והיום הוא כוריאוגרף בתחילת דרכו וזו עבודתו השנייה.
אולם ליאו מודל הוחשך לגמרי ובאפלה הלכה ונתגלה טורסו של בחורה צעירה שחורה בקצהו של חרוט גבוה כמו אוהל טיפי וראשה כמעט ונוגע בתקרה. היא מרכינה ראש וכל יד מחזיקה במרפק הנגדי. חשופת חזה, היא מטלטלת את הזרועות בריתמוס פנימי. הגוף האטום במרכזה של הבמה מוסט לאחור בטרם נחשפו קרביו ובמרכזם סולם גבוה. העבודה שמתחילה במיצב, (אינסטליישן), על גבול עבודה מתחום האמנות הפלסטית, ממשיכה כריקוד בשניים.
העבודה מעניינת והושקעה בה הבעה אמנותית מלאת תשוקה. היא בנויה כסדרת גושים רעיוניים שלא תמיד מוצו עד הסוף ועדיין ולא שוייפו כל החיבורים והמעברים, אבל יש בה מבט סקרן ורגיש לחומרים פיסיים, מבנים, לקווים בחלל, לסאונד בין אם זה מלל, לחש או מוסיקה שמנסה לדייק את הסיטואציה; שרטוט יסודות בנייה לצד אמירה על קשר בין אור לעור על במת פרפורמנס מחולי. ביום שכל אלה יתחברו והדרמטורגיה תתבהר, עשוי שאמל להרחיק מעלה.
תנועה פשוטה לאורך
במעבר מהחדר הצנוע במרכז מנדל לתרבות ביפו לאולם המוארך בלב מגדל דוד שתקרתו נתמכת בקשתות וקירותיו אבן עתיקה מסותתת, 'תנועה פשוטה' של יסמין גודר הרוויחה מידה של השגבה שמעניקה מימד דרמטי, היסטורי שנובע מקרבי 'מגדל דוד' שחולש על שער יפו. זה ההוד שנמצא גם במבנים צנועים יותר של ירושלים והוא כולל גם שכבה של תעוקה, כובד ההיסטוריה.
'תמונה פשוטה' בחדר פשוט ופונקציונאלי במרכז מנדל, על תקרתו המרוככת, העניק מימד של אינטימיות שלא נוצרה במגדל דוד . בגלל שהחלל שבו התקיימה ההופעה שהיה צר ומוארך, נוצר אילוץ לקיים יותר מפגשים מקבילים בשניים על ציר אורך- של רקדן ושל שותף מבין הצופים.
העבודה עוסקת בחישוף היכולת לתת אמון באדם זר לחלוטין ולסמוך עליו. כל רקדן משעין את הצופה על גופו, מבקש ממנו להרפות ולאפשר לרקדן להשכיב אותו על הרצפה בעדינות. ואילו הרקדן מיצר חמלה והוא זה האחראי על שלומו ורווחתו של המשתתף המוזמן. מאוחר יותר התפקידים יתחלפו. הצופה יפעל כדי לגרום לרקדן להרפות ולאפשר את השכבתו האיטית-טיקסית.
תהליך ההשכבה מרפרר לצלוב שהורד מהצלב אל בין זרועותיה החובקות של אמו. אלפי גרסאות בציור ובפיסול של מעמד ה'פייטה' ממלאים את מחסני המוזיאונים. משום שזו תמונה מרכזית בייצוג הנצרות.
כשנשמרת האינטימיות בתנאים המתאימים, קשה להסביר את עוצמת המעשה הפשוט, את יכולתו ליצור התרחשות עמוקה, מידית ומרגשת, בין מי שהיו זרים לפני רגע. כאן, פיזור המבט והסתתו למרחק, במיוחד לאלה שישבו רחוק מהמרכז, פגעו באינטימיות שהייתה זכורה לי במקור.
גם במרבית העבודות האחרות אפשר היה למצוא עניין ומקוריות כמו בסולו 'עולם קטן' של תמי יצחקי, ' nice to beat you ' של גיל קרר וקורינה פריימן המקסימה, שלומית פונדמנסקי עם ' I Woman 2.0' , 'האביטאט' של אורי שפיר שיחד עם צוקי רינגרט העלו נונשלאנטיות לדרגת אמנות והרשימה ארוכה.
