Tamir Ginz- Matthaus Passion 2727. Kamea Company. Suzanne Dellal, November 29

צילום: יוסי צבקר

אין ספק שעבודתו הנוכחית של תמיר גינץ ולהקת 'קמע' היא אולי האתגר הגדול ביותר שעמד מול היוצרים והמבצעים. דרושה תעוזה להסתמך על האורטוריה 'מתיאוס פסיון' של באך  ולנסות להעמיד מולה יצירה מחולית המתייחסת  לתכנים המורכבים שלה, לעוצמותיה המוסיקליות וכן למסרים הנוצריים שהיו נפוצים מתחילת הספירה הנוצרית, שבה היהודים הם מי שאשמים בצליבתו של ישו משיחם, לאחר בגידתו של יהודה איש קריות.

מרבית הטכסט של האורטוריה לקוח מפרקי 'הבשורה על פי מתי', שהיא חלק מ'הברית החדשה' ואליו צורפו טכסטים נוספים, רובם אף הם מהברית החדשה.

הגרסה שראינו בסוזן דלל, היא הגרסה המצומצמת יחסית לגרסת הבכורה . במקור עלתה העבודה לראשונה בגרמניה בהשתתפות עשרות נגנים, מקהלה וסולנים בנוסף לרקדנים.  בעולם נהוג לבצע את היצירה עם מקהלה כפולה ותזמורת כפולה. בסוזן דלל, הרקדנים הופיעו עם בפלייבק, עם סאונד לא מרשים במיוחד, כנראה בגלל איכות ההגברה, בהנחה שההקלטה נעשתה בגרמניה כראוי, במקור.

זה בהחלט פרויקט מיוחד שמומן על ידי חברת התרופות באייר לבקשת מקהלת כנסייה בוופרטל ואליה צורפה תזמורת המפעל ומקהלה. הגרסה המלאה הוצגה בישראל לפני חודשים ספורים פעמיים, בירושלים ובבאר שבע. זאת בזכות ארנו גרלך, יו'ר המקהלה בגרמניה וגם יו'ר אגודת הידידים באר-שבע-וופרטל ושם נוצרה ההכרות עם תמיר גינץ ולהקת 'קמע'.

את הרקדנים פגשנו כבר בכניסה לסוזן דלל, כשהם לבושים בחליפה שחורה מסוגננת ופניהם מרצינות. בכניסה לאולם ובמעלה גרם המדרגות הם עמדו דוממים או פסעו לאט, זקופים, מסקרנים ומקנים איכות ריטואלית אפריורי, לערב כולו. כך גם נהגו באולם ובאופן בו פסעו מעדנות ועלו לבמה.

מתחת לכיסוי סדין לבן יצא והתגלגל גבר ערום. שני רקדנים הרימו אותו ברב טכס ונשאו אותו גבוה כשידיו פשוטות לצדדים. ישו הצלוב.

לצד שם העבודה הרשמי (בעברית)- 'הפסיון של מתאוס' התוסף מספר- 2727, שבא לציין זמן עתידי, אלף שנים לאחר ביצוע בבכורה של מתיאוס פסיון, שבו, כנראה יהיה יותר טוב, דהיינו, -על פי התוכניה: "עולם שבו מסתובבים בעולם אנשים שבורים המחפשים הצלה ומשיח, אנשים הכמהים לאהבה ועידוד". אם כי להבנתי, הוא מתאר בעקיפין את מצבנו כאן ועכשיו.

נראה כי גינץ, לפחות מאז שההצעה לשיתוף פעולה הגיעה, תולה את האנטישמיות בנרטיב שהתוותה 'הברית החדשה'. על נרטיב זה גדלו דורות של נוצרים שעשו שימוש פוליטי בהאשמות הללו, אבל מחול תמיד יתקשה להתעסק עם ההיסטוריה כתובה ומורכבת  כמו זו .

ובכל אופן גינץ מצליח לבנות עבודה מחולית בעלת תוקף שמלאה בתכנים, באזכורים ובהפניות לתרבות המערבית-נוצרית באופן שאינו נגרר להשטחה של המסרים התת-שיכבתיים שמניעים את האנרגיה של היצירה.  

עבודה זו, שהיא ציון דרך ראוי בעבודתו כיוצר, ממשיכה את הקו שבו הוא מתבסס ומשלב את הגישה הנאו-קלאסית שעליה גדל – בבת דור- עם ביטויים מעודכנים יותר, מופשטים יותר. כמו כן הוא הולך ומרחיב את אופני תפיסת הגוף הרוקד שלו, ומסתמך על קבוצת רקדנים בעלי יכולת ביצוע שמתמודדים היטב עם שפה מורכבת.

לאורך הערב מלווים מוטיבים נוצריים את העבודה, כדוגמת שיכפול מוטיב הצליבה ונשיאת ישו בשניים אל מחוץ לבמה מספר פעמים וביטוי מתוחכם יותר שהפתיע ובו שלושה גברים כורעים על הברכיים בידיים פשוטות לצדדים, בעוד שבת זוגם עומדת ומרימה יד אחת מעלה והעין משלימה צלב מורכב מזרועות חשופות.

תמונה נוספת שהפתיעה, היא קומפוזיציה של מרבית הרקדנים  ששחזרו, ללא מאמץ ארגוני מודע, את ה'סעודה האחרונה' של דה וינצ'י.

אלה ואחרות – תנועת סקילה באבנים, קריאת תגר מול יהודה איש קריות, הם מהביטויים שבאים לקבע תמונה בעלת תוכנים ספציפיים. כשזה נעשה במינון הנכון לצד מעמדים תנועתיים הן בקטעי סולו קצרצרים ובתמונות קבוצתיות  בחלקים גדולים של הערב שבהם התנועה עצמאית ולא משרתת מסר ורבלי מדויק, זה עובד בשווי משקל נכון.

המחול עצמו, בגלל הסוגה הסיגנונית שבה הוא משייט, מיטיב להעביר הלכי רוח ונופי-נפש מבלי להזדקק בדרך כלל  להתקבעות במסרים מילוליים. ואכן הקומפוזיציות של שלל המבנים ששמרו על הסוגה צמוד יותר, היו החזקים והמרשימים בערב.

בעבודה זו, יש גודש אינהרנטי של סיפור עוצמתי שאין שיעור להשפעתו. גינץ מנסה פה ושם לערער את הנרטיב הנוצרי על דרך פירוק דמותו המיתולוגית של ישו שאותה הוא מחלק בפרקטיקה כמעט פייס בוקית: כולנו ישו, שמשמעה מחד- כולנו קדושים, ומאידך- כולנו רק בני אדם וכזה גם ישו . איש ולא משיח, אם כי על זה אין לו שליטה.

גינץ גם מנסה להשפיע על הנרטיב שנמצא בטכסט של 'מתאוס פסיון' ו'הבשורה על פי מתי', בכך שביקש לפרק את הסדר המקורי של היצירה ולנגן אותה בסדר הפוך, כדי להקשות על מעקב לינארי אחר הפאזל הליטורגי.

 

היצירה 'מתאוס פסיון' של באך, נחשבת לאבן חן בפנתיאון המוסיקה המערבית. קשה באמת לחלק קשב בין השירה והנגינה של יצירה מוכרת ומכוננת שכזו, לבין תנועה של הרקדנים על הבמה. באופן דומה, זו חרב פיפיות לכל כוריאוגרף שמחליט להריץ בנתיב השמע יצירות קאנוניות, בין אם הוא נשען בדקדקנות על התבניות המוסיקליות ובין אם הוא מאתגר אותן.

כאן, בדרכו השמרנית הבסיסית, בוחר גינץ בדרך ביניים. שמירה על התחביר המוסיקלי מרבית הזמן, ואתגור האופי הריתמי בקטנה עם נגיעות של תנועה על שקט, החלטה שעבדה היטב וחזק.

נראה שגינץ יצא בסך הכל יבש מההתמודדות הזו. הוא אולי לא העניק מקבילה בימתית לפסיון, אבל הצליח לשמר בשפה עכשווית עשירה משהו שמהדהד גם את הטיכסיות הכנסייתית הנוצרית וגם את רוח התקופה הפוסט מודרנית שמבקשת חילון של קדושה, שיבוש היררכי והתרסה מול מסורת.

יש לציין במיוחד את עיצוב התאורה המקורית של ירון אבולעפיה הן בהגדרה תפקודית של חלקים בחלל והן בבניית אוירה ייחודית לפרקים השונים באמצעות גווני פסטל מאופקים. . יש לציין גם את עיצוב תלבושות-חליפות יוניסקס אלגנטיות של לימור הרשקו, שדבקה בשחור בלבד, החלטה ששימשה מסגרת עיצובית בעלת פוליטיקה נכונה לעבודה.

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *