הרמת מסך 2, 3. סוזן דלל 16-18, בנובמבר 2017.

 

צילומים באדיבות יח'צ

מסך 2

 

מאחר ובתוכניות 'הרמת מסך' 2 +3, היו שמונה עבודות בסוגות שונות, לא אתייחס הפעם לכולן, גם אם  בין אלה שלא הוזכרו יש לא מעט נושאים ומרכיבים מעניינים. בחרתי לציין בעיקר עבודות שנראו לי שלמות ומורכבות יותר לתחושתי.

בין ארבעת היוצרים שלקחו חלק במסך 2 הייתה העבודה 'כי מעפר באת...' של אגור מנשיקוב, רקדן לשעבר ב'בלט הישראלי' ובלהקת 'בלט נס ציונה' שהתפרקה בשנה האחרונה. ביחד עם קבוצת הרקדנים שנותרו ללא במה, עבר מנשיקוב  ל'בלט ירושלים'.

נדיר ביותר לראות יוצר מתחום הבלט הקלאסי שמבקש לקחת חלק במסגרת כמו 'הרמת מסך' ולכן הסקרנות הייתה רבה. מנשיקוב ועוד חמישה רקדנים הפתיעו כבר בדקות הראשונות עם עבודה  מאד יפה שיש המשייכים אותה לסוגת הבלט הניאו-קלאסי. אני אגדיר אותה כבלט עכשווי.

העבודה מאד אסתטית ונעימה למראה וזכתה לביצוע נאה ומיומן של המשתתפים. יגור עצמו רקדן מצוין ויוצר בעל עיין טובה  לקומפוזיציות וחלל במה, שהצליח במסגרת הסוגה להביא לבמה עבודה בשלה. גם במסך 3 מחכה יוצר נוסף שבא מהבלט הישראלי.: עמית ירדני שעליו בהמשך.

חשיפה זו  יושמה בזכות הרקע המקצועי והמדיניות של גלילי ומאטה מוריי -רקדן בבלט הישראלי בעברו- שיחד גיבשו גישה שראוי ורצוי לחשוף את קהל סוזן דלל לחומרים הללו, וטוב עשו.

*****

בעבודה 'מצפים' של אסנת קלנר לוקחים חלק ארבעה רקדנים. העבודה הייתה המעניינת מבין ארבע העבודות של מסך 2 והיא לוותה במוסיקה מקורית של גיורי פוליטי ודני מאיר. קלנר שייכת לקבוצת יוצרים במחול הישראלי שמשתלבת בקלות במלייה ההתיחסות שלה, ושיש לאופי התנועה שלה חותמת אישית מקורית וזה אומר הרבה.

רותקתי למאפיינים היחודיים ולאופן שבו נעו הרקדניות-כרמל בן אשר, אופל מרכוס ואיה שטיינמן לצד עמרי אלבז.  לדרך בה נעו ולתפיסת הגוף המשותפת. הן נראו כיוצאות מאותה אחווה , עם  גוף שאין בו פיסה שאינה רוקדת מהגבות ועד סוליות כף הרגל , וכל הזמן נמצא על סף פרוק והתמוטטות בטרם ייאסף.

עם זאת  הוא סופח בדרך מחוות שמזכירות לי נערות במדיה החברתית, שמעודכנות בכל טרנד חולף ונראות מעודכנות, קוליות, מסוגננות לעילא, עד ללק בצבע כסף בוהק.

זה נגמר ב "הר געש". מעיסת נייר שנרתם לבטנה של אחת הרקדניות וסילון של קוקה קולה מתפרץ מבקבוק שנתחב בתוכו. מוכרחה להיות סיבה לסיומת כה חריגה.

*****

'מחול ככל יכולתך' של מירה רובינשטיין וישי כרסנטי מייצג את הרמה הביצועית הטובה של מרבית העבודות ואת השיפור בהבנייה הכוריאוגרפית  של היוצרים. רובינשטיין וכרסנטי עולים לבמה בבגדי ספורט כאילו היתה אצטדיון טדי. מלאי ביטחון, שאפתנות ודעתנות. השניים משתלבים בטרנד אותו הזכרתי בכמה הזדמנויות שבו לטכסט יש יותר משקל מאשר למוסיקה, לתאורה ועד גבול מסוים- גם לשפת התנועה ולקומפוזיציות. חלק גדול מהיוצרים בנישה זו מבקשים לעסוק בנושאים חברתיים-פוליטיים שלא ניתן לבטא אותם במישרין על ידי מחוות גוף , בעיקר בהובלת הטכסט למחוזות סטיריים מלאי שנינויות בפוטנציה. 'מחול ככל יכולתך' לא רע  במסגרת זו המושכת לכיוון של סטנד-אפ, שלא מחייב היצמדות למהלכים מורכבים ומתמשכים.

*****

מסך שלישי:

את המסך השלישי סימנתי מראש כמבטיח ומסקרן בזכות רב המשתתפים- למעט עמית ירדני– שאת עבודתם אני מכירה היטב ומעריכה.

בסיומה של התכנית, ייתכן ודווקא עבודתו של עמית ירדני- ObNob , (שמישהו ישלח לי בקשה תרגום) עוררה בי הרבה סקרנות ורצון לראות עוד עבודות משלו בעתיד.

שלשת המשתתפים הפגינו נוכחות בימתית בעלת משקל החל מנגה הרמלין שחשפה פנים שלא הכרתי אצלה בעבר וכלה בלוטם רגב ומיכה עמוס שיחד עם הרמלין קרעו את הבמה במינימום מאמץ, אולי משום שממרום גילם, הם יודעים לתת את הכל ולסמוך על שליטה נונשלאנטית שבאה עם הניסיון, שלא בכל רגע חייבים להציף את המנועים.

בתכניה כתוב שמדובר באורחים במסיבה שהם לא ממש רוצים להיות בה. כובעי ליצן שחורים, בלון שחור על מוט ומקטרת שחורה בפיה של הרמלין היו אך סמנים למצב התודעה: יש חובה ויש  דרכי מילוט תת- קרקעיים שמאפשרים לבטא את הייאוש והזעם מבלי לגלוש לאופני מבע פשטניים וכאן ירדני מתגלה בכישרונו.

זו הייתה עבודה אינטנסיבית, הדוקה, מאד מענגת ומשעשעת ואינטליגנטית ביותר. אה, וגם קצרה כיאות.

*****

'האפי ולאקי' שמות שני הכלבים של קזויו שיונורי, ראויים להיות מעתה שמות גנריים. שיונורי היא אחת הפרפורמריות החזקות והנחושות שיש לנו בתחומה, קודם כל בגלל ששום דבר לא מרתיע אותה, כיאות לסמוראית שכמותה. הבחורה טוטאלית  ואני לא מכירה מישהי שמשתווה לה במובנים הללו. דרור ליברמן הוא מי שכבר הוכיח כישרון מרשים בעבודת סולו פיסית בעלת שורשים אוטוביוגרפים וסיבולת נדירה. שניהם מזוהים עם תיאטרון 'קליפה'.

לצערי, דרור טרם הצליח לשחזר את ההצלחה. בעבודה המשותפת הייתה יכולה קזויו, להערכתי, להחזיק את העבודה לבד למרות שהיא עולה עם יד מגובסת עד מעל המרפק- יש סיכוי שבאמת היא שברה יד- ושתי הרגליים המגובסות לא היוו עבורה מכשול.

ליברמן היה די טרוד בהפעלת  תלבושתו העשויה מוילונות של שלשלאות מתכת על גופו עד סוף העבודה. הוא טרם סגר מי ומה היא הדמות שהוא היה רוצה להיות. זה הזמן לחזור לסטודיו.

 

****

 

'אם היית אלוהים' הוא שם עבודתו של הרקדן והיוצר המוכשר מרטין הראייג.  הראייג ובת זוגו שני הם מרקדני הלהקה הקיבוצית והראייג מתחזק גם קריירה עצמאית בעיקר בחו'ל, כיוצר.  שם העבודה נגזר מהשלב בו הוא מעלה מהאולם לבמה בחור אמריקאי באקראי כביכול, שמצליח לענות על השאלה מה הוא היה בורא קודם לו היה אלוהים.

מרגע אומלל זה, הבחור התנחל על הבמה והפך לרגל השלישית של השולחן. רגל דעתנית שמחשבותיה, מילותיה ושיריה משתלטים ומכוונים את הדרמטורגיה של המחול באגרסיביות שמשבשת את יחסי הכוחות.

הבחור שהוא משורר, קומיקאי , זמר, פילוסוף לעת מצוא, ודמוי-פסיכותרפיסט ניו-אייג'י שמפריח באוויר פואמות דתיות- במקרה זה נוצריות- לא ששם הדת משנה. הוא יכול היה להיות רב הזוי משלנו באותה מידה.

הוא מטיף ומשמיע  טכסטים שמתאימים לבנו של המשיח, לא פחות. בקיצור- הוא חופר תועפות מהסוג שאפשר למצוא במופעים של מטיפים מהסוג שרואים בתחנות זרות ואיזוטריות בטלוויזיה.

אני יודעת מי רוצה להיות אלוהים, אבל למען השם, מי יוריד את התובען הזה מהבמה?!

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *