Gauthier Dance // Dance Company Theaterhaus Stuttgart (Germany). Suzanne dellal, 17/10

צילום: באדיבות יח'צ

תאטרון המחול גוטייה דאנס משטוטגרט העלה על במת סוזן דלל ערב רפרטוארי, סוגה שפעם הייתה נפוצה גם אצלנו, אבל המחול הישראלי די נגמל ממנה והעדיף לראות עבודות באורך ערב מלא של יוצר יחיד.

אריק גוטייה,יליד קנדה, רקדן לשעבר ב'בלט שטוטגרט', להקה נחשבת ומוערכת ביותר שזכתה בתקופת הזוהר האחרונה שלה-  בשנות השישים והשבעים ועד למותו של ג'ון קראנקו (1973) כוריאוגרף ומנהלה האמנותי-, למקום כבוד בפנתיאון המחול העולמי.

לקראנקו היה כישרון לזהות ולטפח רקדנים לא סטנדרטים, ובראשם, הרקדנית ילידת ברזיל מרסייה היידה שלא נוצקה על פי דגם הבלרינה הסטנדרטי, אך לצדו, היא הפכה את הייחוד שלה למנוע דרמטי יוצא דופן, לצד ריצ'ארד קרייגון שהיה הפרטנר שלה ואחרים.

גוטייה כבר שייך לדור אחר בהיסטוריה של 'בלט שטוטגרט', אבל נראה כי פיסתו הבימתית הושפעה  מהלהקה וזה ניכר בבחירה מאד מגוונת של רקדנים בעלי נוכחות אינדיבידואלית  ובעלי יכולת משחק לא מבוטלת. ואכן, בערב הרפרטוארי היו שבע עבודות של שבעה יוצרים עכשוויים שבאו משלל מדינות- מסורת שהייתה קיימת גם בלהקת האם שלו. ברובם, למעט בעבודה אחת של הכוריאוגרף היווני אנדוניס פוניאדאקיס שמתרכזת במחול שעוסק בתנועה ללא נרטיב, כל שאר העבודות בערב זה הכילו מרכיבים תאטרליים, רובם רוויי הומור ושנינות.

 יש משהו בבחירות האמנותיות שלו לערב זה, שמזכיר ערבי מחול רפרטוארי אמריקאי שהיו נפוצים ומקובלים, גם אם מדובר ביוצר יחיד, כמו תכנית אופיינית של אלווין איילי לדוגמא. היום, גם בתכניות מבוססות רפרטואר של יוצרים שונים, נדיר למצוא כל כך הרבה קטעים קצרים, כעין שנינויות נקודתיות. וכך זכינו בתכנית מרעננת שאנחנו כמעט ולא רואים יותר בלהקות אורח אירופאיות.

 מה גם, שלתחושת הפמיליאריות ונטרול המרחק בין הבמה לקהל, עלה  לבמה בטרם החל המופע גוטייה,- אריק, בשבילנו- ומתגלה כחביב במיוחד, מאד נגיש, מלא הומור עצמי, במטרה לתת לנו הרגשה שאנחנו בבית, בדיוק כמוהו. אגב, זה עובד.

אישית; מעט הופתעתי מאחר ולא נפגשנו פנים אל פנים וההכרות הראשונה עם הלהקה של גוטייה הייתה במדריד לפני שנים אחדות כשהעלתה במסגרת פסטיבל המחול שם, את יצירתו המרשימה של כריסטיאן שפוק ( Christian Spuck )  'פופיאה, פופיאה', בביצוע עוצמתי במיוחד של קבוצת הרקדנים עם להקה מצומצמת יותר מזו שראינו היום שכבר מונה שבעה עשר רקדנים.

רשימת הכוריאוגרפים שעבודותיהם הועלו נפתחה עם עבודה של איציק גליל ובהמשך היו יצירות של , נאצ'ו דואטו, נדב צלנר, יוהן אינגר, אריק גוטייה, אלחנדרו צ'רודו ואנדוניס פוניאדקיס. גלילי פתח את הערב במתאבן מפולפל, מבוצע כראוי לדליקטס שכמותו שנקרא: 'האויב הכי טוב שלי'. זהו בעיקרו דואט לרקדנים גברים – למה לא טורחים לציין את שמות הרקדנים, למה?- עם טכסט שנון ארס-פואטי על מחול ומה שסביבו, ובמהלכו מתבקש הקהל להשתתף בקול ולמנות את חמש השניות האחרונות בדקה שהוקצבה לרקדנים.

לשם כך הוזמנה לבמה גברת בדמותה הדודתית של מרלין מונרו ותפקידה היה להחזיק שעון דיגיטלי  שמראה את השניות החולפות.

זה לא ממש מפתיע משום שגלילי מאד מיומן ורב ניסיון והוא יוצר מוערך ומבוקש.

נדב צלנר, אחד משלנו גם כן, צעיר יחסית והוא עכשיו החל לסקרן אנשי מחול במספר מסגרות בחו'ל ונראה שהוא מתחיל שלב חדש בקריירה שלו. צלנר העלה את 'אלטע זאכן'-  דואט לשני גברים הכי חנונים בעולם, כשהם לבושים במכנסיים קצרים משובצים, פפיונים ושפם בריטי מהודר. להם הוא ציוות את אחד משירי הסול הכי ידועים: rock my soul in the bosom of abraham  אי אפשר שלא לרקוד בכסא כששומעים אותו. צלנר בונה על כך שהניגוד בין הדמויות הפסוידו -בריטיות-מאופקות- וכל כך קפוצות ישבן, מתזזות את הבמה בנענועי סול קצבי, חושני, שמזוהה כל כך עם קהילת השחורים האמריקאים שרואים בסרטים רוקדים על ספסלי הכנסייה עד עילפון אקסטטי.

גם גוטייה תרם את חלקן לסקצית המחולות העליזים, הפקחיים שבז'אנר ה- tongue in the cheek .

לאיזון קיבלנו דואט לא מי יודע מה של נאצ'ו דואטו שבו רקדן בלבוש אריסטוקרטי מלפני שתי מאות "מנגן" בקשת על גופה של רקדנית הנמצאת בין ברכיו ומגלמת צ'לו. אם יש החפצה לא נעימה במחול, הרי היא לפנינו.

דואטו- יוצר אהוב ומוערך- כנראה התבלבל וחשב שהפצת גוף האישה הוא חינני ומתוחכם. במיוחד היום בא לצרוח-הפסק.

היצירה אולי הכי מסקרנת ומורכבת בשלל הזרמים התת-קרקעיים שהיא מגרדת היא: Now and Now  של הכוריאוגרף יוהן אינגר, לשעבר רקדן ב-DTN . גם עבודה זו היא דואט , אך היא ארוכה יותר ובמהלך עשרים דקות, אינגר בורא מציאות על גבול ההזיה של מערכת  יחסים כל כך פשוטה לכאורה, וכל כך מורכבת וסבוכה שמשייטת בין הנגלה לרבדים הנסתרים של הנפשות. זו עבודה לא מתנחמדת ולא משחקת  להרשים טכנית. בשלבים מסוימים היא הזכירה לי את האווירה שהייתה בכמה מעבודותיו של מץ אק.

אינגר מצטייר כאמן מאד אינטליגנטי בעל רגישויות אנושיות ויכולת אבחנה דקה שבונה את העבודה נדבך על נדבך ומבלי שחשת איך, עומד מולך מבנה קוהרנטי מוצק ובעל עומק. שפתו מקורית ומפתיעה, וברגעים מסוימים, שורטת נשמה מבלי שברור מדוע ואיך.

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *