צילום: Rania Muslam
זה ביקורו השני של סיימון מאייר בארץ. בפעם הקודמת הוא העלה ב'כלים' את הסולו המאד מקורי -SunBengsSitting, ועכשיו מסתבר שהיה זה פרק ראשון שהוליד ישירות פרק ב' ובו ארבעה רקדנים ובו מאייר ממשיך לחפור ולאוורר את אותם המרכיבים, בתוספת חוטרים מאותו גזע יסוד.
הפעם הוא מגיע עם ריקוד חדש בשם 'בניה של סיסי' שמתייחס הן לכינוי 'סיסי' שמיחסים לבחור מעודן או חלשלוש, כלומר נשי, בדיוק הדימוי ההפוך שמאייר מקדם לטובת עבודתו וממנו הוא בונה את חומריו. אופציה שנייה היא ש'בניה של סיסי' נקרא על שם הקיסרית האוסטרית הצעירה שאנחנו בארץ מכירים כרומי שניידר, מהסרט הפופולרי לפני חצי מאה לתחושתי. 
בעזרת שירת א קפלה, נגינה בכלים שונים, זימרת יודל , ריקודי פולקלור מהנוקשים שבהם שחוברים בטבעיות לצעדות מיליטריסטיות, ושרשרת תלויה של פעמוני פרות, טווה בן הכפר שגדל בחווה, רקמה עשירת טקסטורות סומאטיות מורכבות שממנה מתחיל חיפוש זהות אישי ומגדרי.
בשילוב עירום גברי משעשע, ולא מעט הומור גם בפינות נוספות, בוחן מאייר את עצמו, ואם לעקוב אחר החוט הדרמטורגי הדקיק, מסעו מסתיים בפינה הכי פחות צפויה- בפינת הרגש, חומר שלא ראינו הרבה ממנו לאורך שתי עבודותיו; הנוכחית והקודמת.
הערום הגברי שמביא מאייר לבמה הוא ישיר, לא מעניין במיוחד באותו מובן שביקור אקראי בחוף נודיסטי מנטרל וגורם למיצוי הסקרנות למי יש או אין יותר ארוך, רחב או נימול. אבל החשיפה עדיין משדרת יכולת ורצון להגיש גוף חשוף, דהיינו, ללא הגנה ומסתור. מה שאתה רואה זה מה שיש.
גם עתה, בגרסת הרביעייה, מסתבר שאחת הפרקטיקות החביבות על סיימון מאייר הוא סחרור וסיבוב שמגיעה במגוון מקצבים, רקיעות, בתוספת ההלקאות מכל הלב בכף יד פתוחה על הגוף החשוף ,עד ל"כוויות" אודם על הירכיים, בית החזה וישבני החברים הטובים. הפעם, לא כל הוירטואוזיות הייחודית הזו נופלת על כתפיו.
יש למאייר רפרטואר עשיר ביותר של סיבובים וסחרורים והתנהלות מכל סוג במעגלים. לא כל רקדניו עומדים בתביעות האירוביות שמעלה הניסיון למתוח את רצפי הסיבוב עד לקצה גבול היכולת והסיבולת האנושית ולשם כך הוא אף מקצין תגובות של הגוף שמיצה את כוחו ונשימתו לטובת הדרמה .
מריקודי הפולקלור, לוקח מאייר את הפן המסורתי של התבניות ובעיבודו הוא משנה הדגשים, דפוסים חוזרים ותוספות משלו . לפעמים זה משחרר את הריקוד העממי מריטואליות המובנית שלו, לפעמים מסיט אותו לעבר ביטויים בני זמננו, לא מעט בזכות ההומור היבש השזור בעבודה.
לקראת סוף הערב, אחרי שתחושת המיצוי כבר צפה, באו שתי תמונות שלא חברו באופן הדוק ליצירה.
האחת היא דואט בין סימון ורקדן מזוקן שני שבו הם עומדים קרוב מאד, מביטים בערגה זה בזה, מהססים להתקרב ובסופו של דבר אחרי ויתור, מתחבקים ונעים בריקוד סלואו, הכי אנטי-פולקלורי שיש.
תמונה שנייה ואחרונה, כוללת התפרקות טוטאלית של כל הארבעה, שנופלים, משתוללים קרועי עיניים וחשופי שיניים, צורחים כמו דובים שגוריהם נחטפו.
ואז, הדבר שמרגיע את הרקדן הכי מוטרף, הוא זמזום של ניגון עממי כשחבריו מתקרבים לעברו.
בסופה של עבודה קשה, אפילו תוקפנית, המקדשת נחישות וכוח, מגיע מין 'האפי אנד' של תזת מחקר סמוי שלא התוודענו אליו כלל קודם, בנושא 'השירה המחלימה', על משקל 'הריקוד המחלים' של ירדנה כהן.