Istanbul Modern Dance Theater- Travelogue.( Turkey). at Suzanne Dellal, August 19

,

Photo: Murat Durum

העבודה 'יומן מסע' (Travelogue) של הכוריאוגרפית ומנהלת אמנותית של להקת התיאטרון המודרני של איסטנבול- בייהאן מרפי (  Beyhan Murphy), היא תוצר של מאמץ הרקוליאני לצקת לתוך עבודת מחול בסגנון בן זמננו מרכיבים מאוצרות התרבות העתיקה והמודרנית של טורקיה, מבלי להזדקק לתנועה היברידית שפוסחת על שני הסיפים, אלא להשתמש באופן מושכל בתפיסות במה מודרניות בנות זמננו.

מרפי מנסה בערב זה להעמיד מופע הנע קדימה ואחורה בזמן על פני ארבע מאות, בעקבות ספר מסעות מאד ידוע בטורקיה שנכתב לפני כארבע מאות שנים על ידי הסופר אוויליה צ'לאבי (Eviliya Chelebi  ) שנדד בכל רחבי האימפריה העותומאנית ושכנותיה ואף הגיע לארץ ישראל, וביקר בצפת. לצד מקור ההשראה הקדום, היא משתמשת בטכסטים של סופרת בת זמננו ומאד מצליחה- אליף שאפאק (Elif Shafak ) שממנה צוטטו הגיגים, לחלקם היה טון דידאקטי..

ובנוסף למעמס הכביר של הכוונות והשאיפות, מוסיפה היוצרת שכבות תמיכה נוספות באמצעות הקרנת דימויים על המסך האחורי של ציורים נאיביים-למחצה בסגנון טורקי ( שאינו שונה מאד מטכניקות ציור פרסי והודי מאותה תקופה) , חלקם לקוחים מאיור ספרים, כפי שהיה נהוג בזמנו. לצדם דימויים ויזואליים בטכניקות שונות, חלקן בנות זמננו, כמו צילום אבסטרקטי., דוקומנטרי וריאליסטי שבאים להעניק עומק ליצירה.

הלהקה ממוקמת בחיקה היציב של בית האופרה ולהקת הבלט של איסטנבול הנתמכים על ידי המדינה וכך יכלה הלהקה להתפתח ולתחזק קבוצת רקדנים ממש טובים ולהקדיש לעיצוב במה, כמו כאן, ולעיצוב תאורה ותלבושות של אנשי מקצוע טובים. כמו כן בעבודה זו הלהקה מרבה להזדקק לאביזרים רבים ועל פי רב משתמשת בהם כדי למקם את הסיטואציה בזמן, כמו בתמונת הפתיחה שבה הרקדנים בבגדים עירוניים אירופאים מסתובבים על הבמה וגוררים מזוודות carry on  אלגנטיות, כיאה לקבוצת אנשי מקצוע מצליחים ובכך ממקמת את התמונה בסביבה אורבנית חסרת אפיון לאומי.  כדי לא להיפרד מהאביזר הזה מבלי להראות את נחיצותו לכאורה, בונה היוצרת לכל תת-קבוצה שימוש חביב במזוודה, כגון החלקה רגעית בשכיבה לפני שהאביזר נזנח.

בשלב זה השימוש באביזר משתלב ואינו מטריד. בהמשך תבוא שורה ארוכה של חפצים שגם אותם צריך להצדיק והקושי לעשות זאת הולך וגובר. מדובר ברשימה הכוללת שמיכות סאטן, שטיחונים בגודל שטיחי תפילה, מגבות משובצות של המסג' בחמאם, פנסי ראש חדשים ופנסי תאורה עתיקים,  מקלות ארוכים- ותיקי היישוב זוכרים כמותם בעבודותיה של שרה לוי-תנאי מימי הזוהר של להקת  'ענבל'- ועוד כמה אובייקטים שנשתכחו.

'יומן מסע'  בנוי כגוש נדבכים שמתרכזים במרכיבי העבודה השונים, אך חוזקת המחול היא בשפת התנועה  שמזוהה לחלוטין עם סוגת המחול העכשווי  המעודכן , תוסס ובעל נוכחות אורבנית בביצוע טוב מאד של כל הרקדנים. יש עבודת צוות טובה של חמישה עשר הרקדנים שבאנסמבל, יש דיוק והקפדה במקומות שבהם זה נדרש, ותחושת חירות גבוהה ששומרת על תנועה שאינה סובלת ממישטור-יתר  ונותנת מקום לנוכחות אישית, במיוחד בעבודת הגברים. במרבית הזמן בעיקר במחצית הראשונה, יש נוכחות פחות מודגשת של מרכיבי התרבות המקומית  ומקומם מינורי יחסית ואינו משנה את שיווי המשקל של מסגרת המחול העכשווי.

בשלב בו העבודה די מתייצבת ונראית נהירה בדרכה, נדמה כי מטען של רשימה עודפת של כיווני מחשבה לכל עבר גוררת את המחול לכיוונים  שונים מבחינה נושאית וסיגנונית, על חשבון שמירת מירכוז שנתקבעה במהלך המופע.

כל עוד המחול שמר על שיווי משקל בין שפת התנועה המופשטת –כביכול. כביכול.-  והריפרור לעבר מקורות תרבות לוקאליים עתיקים נעשה במשורה, הערב התנהל באופן משביע רצון וללא ספק כלל לא מעט סיטואציות מעניינות, קומפוזיציות מקוריות ( ראה מקרה בו גבר יושב על ערימת בדים ואנשי הלהקה שסיימו "לשחק" במקלות הארוכים, התקבצו ותקעו אותם במקובץ סביב הגבר היושב ישיבה מזרחית והסיעו אותו ממרכז הבמה שמאלה, כמי ששט על רפסודה.) וכן דואטים וקבוצות שנעשו בכישרון תוך עניין ובהם סידרה יפהפייה כשלעצמה של 'תמונות חיות' ( tableau vivant  ) שהיו נפוצות במשחקי סלון במאה התשע עשרה.

הרקדנים מילאו את חלקם והייתי מאד שמחה לראות את הרקדנים גם בערב עם רפרטואר אחר.

לקראת הסוף הפרגמנטים הכוריאוגרפים נדמה והתקצרו, השינויים נעשו מהר יותר וחלק מהרעיונות לא נראו מפותחים עד הסוף, אלא נעשו במרומז- והלאה. סצנות כמו אפיית בורקיטרס וחלוקת תה טורקי בכוסיות זכוכית, הפסקה לחמש דקות שבה הרקדנים נחו, פיטפטו והצטלמו ומנו את הדקות החולפות בשעון, פרצו בריקוד חופשי פולקלורי למחצה, שינו את אופן התנהגותם על הבמה והעבירו כמה דקות בריקוד ספק-קומי ואף העלו גירסת יחיד אישית לריקוד הסופי המסתחרר סביב צירו ללא סממני התפילה במנח הידיים, הגיעו במנות עודפות. נראה כל הזמן שהנה הסוף קרב, לאחר שהשלד התומך של העבודה התערער, הרצף נשבר ואף הקשב, עד כדי כך, שהסיום הרשמי התקבל בברכה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *