קבוצת תאטרון מחול 'אור ואורן', Void#2. סוזן דלל, 13 באוגוסט

 

צילום: פיני שמיר

האירוע מתקיים על במת אולם סוזן דלל. הקהל יושב בשני צדדים ניצבים של הבמה. במרכז החלל נעות של הרקדניות המוגדרות בתכניה כיוצרות שותפות; אלי כהן, מעין חורש והילה זוהר. הן מהדסות ברחבי הבמה וכל אחת מהן מחזיקה צמוד לחזה צנצנת פרחים מזכוכית שקופה, כמעט ריקה ממים. שתיים מהן לבושות בתחתונים רגילים. השלישית במכנסיים קצרים שמזכירות מכנסי ים של גברים. כולן מבצעות את תפקידן בחזה חשוף.

אחרי לא מעט חציות במה בכמה כיוונים, כל אחת עובדת על אינטראקציה עם הואזה שלה. הצנצנות מיועדות לאותו גובה של סידור פרחים, אך הן בעלות מאפיינים שונים. האחת היא צילינדר מושלם, לשנייה גזרה מיושנת עם מותניים מודגשים ועיבוד המשווה לזכוכית מראה של זכוכית קריסטל אמיתי, אלא שהיא למעשה מתחזה. לגמרי 'פייק' . לצנצנת השלישית יש ידית זכוכית והיא למעשה לא צנצנת פרחים במקור, אלא כד מים דקורטיבי-חגיגי. אך מאז שבמרבית הבתים לא אוכלים ליד שולחן ערוך בקפידה המכוסה במפת פשתן מגוהצת, כשם שהיה נהוג בבתי  דור סבינו, דור היורשים מרבה להשתמש בכדים החגיגיים כבצנצנות פרחים.

תוך דקות, באותן שניות בודדות שתשומת הלב מוסבת מסיבה זו או אחרת, נוצרה מאליה תהייה, שמא יש קשר מודע בין הרקדנית ובין הצנצנת המייצגת אותה באיזה אופן, ברמה תודעתית.

בשלב זה כל אחת מהמשתתפות בוחרת את הדרך בה היא מתחברת לכלי, מטפורית. האחת משלשת כף רגלה לצנצנת, השנייה את היד וכל גופה מתפתל ונאנק באיזו התנגדות נסתרת. אם אני לא טועה, הרקדנית השלישית גם דחקה את כף הרגל למעמקי כד הזכוכית.

בצד הבמה ישנו צרור גדול של פרחי אלמוות סגלגלים וירק דקורטיבי. אחת הרקדניות, אינני יודעת את שמה, שמשכה תשומת לב גם בשל מראיה המעודן ואופי התנועה הטבעית רבת החן שלה. היא אכן משובצת בתפקיד בולט יותר, אם כי לכל השלוש יש הזדמנויות לעמוד במרכז. אותה רקדנית הייתה זו שזכתה בצרור הפרחים העצום שהפך למצע על הבמה.

הפרפורמנס שעד כה עסק יותר במקום האישי- ועל פי התכנייה, במקום הנשי-  הפך יותר דינמי. משקל התנועה המאולתרת במעט, משך את העבודה לכיוון שעסק בחיבור בין השלוש שכלל קונטקט, נגיעות, ליטופים אבל נמנע מלהרחיק לכת ולהדגיש קונוטציות מיניות, גם אם היו. ובהחלט היו ברובד תת עורי.

אציין כאן שקראתי את הטכסט המלווה את הצופים בדף התוכניה. הכתוב מרשים מסוגו, בז'רגון שקיים לעתים גם בטכסטים שמלווים מחול, שנכתבים על ידי היוצר או מישהו מטעמו, אבל לא פחות בדף  מסרים של סוג מסוים של אוצרי אמנות פלסטית.

טכסט זה, שאינו כולל מידע נטו,  לא בא להנהיר דברים לצופה, אלא לנתב את החוויה שלו למבוך משתבלל שמסתיר/ מאיר/ מסביר/ מרחיק ולא תמיד נחוץ. משפטים כגון : "…חושפות…וחוקרות דרך חפצים או קירות במה את הנוכחות הישותית שלהן שאינה משתנה…מתוך רצון לזכך את עצמן לכדי גרעין פנימי נטול שייכות..גרעין של כלום, של ריק". לא יהפכו את העבודה לעמוקה יותר אם מה שקורה על הבמה לא מגיע לרבדים הללו באמצעי הבמה העומדים לרשותו.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *