Beijing Dance/LDTX- 'Cold arrow-Game of Go'. Suzanne Dellal, August 12

,

צילום: Zhang he- Ping

זהו ביקורה החמישי של להקת בייג'ינג דאנס (Beijing Dance/LDTX ) בעשור האחרון והפעם עם עבודה בת ארבעה עשר משתתפים בשם- 'חץ קר- משחק של גו' ('Cold arrow-Game of Go' ). את הלהקה יסד לפני כתריסר שנים ווילי טסאו (Willi Tsao ), אחד ממובילי ומקדמי המחול המודרני בסין. הלהקה מתגאה בחרותה האמנותית מאחר ואינה תלויה בממסד. כזכור, טסאו היה גם זה שכבר ב-1992 יסד  להקת מחול מודרנית מקצועית שהייתה החלוצה בתחום, לא בבירת סין, אלא בהואנדונג.

זוג הכוריאוגרפים לי האן-זונג ורעייתו מא בו (Li Han-Zhong and Ma Bo ) חולקים את ניהול הלהקה עם טסאו והם יוצרי הערב.

המשחק גו הוא משחק לוח אסטרטגי ומשחקים אותו עם כמה תריסרי אבנים שחורות ולבנות שנעות על גריד. כל אחד משני המשתתפים מנסה להקיף שטח גדול וזה אחד הדימויים המובילים שמתבטא הן בגושי אוניסונו תכופים שמתפרקים לגורמים ומתכנסים שלל אופנים שוב ושווב  והן ברקדנים הלבושים בבגדי שכבות לבנים או שחורים, ללא קשר למגדרם.

טסאו וכמוהו מרבית היוצרים בסין ובעבר גם בהונג קונג ובטיוואן, גישרו מעל השבר הדק המפריד בין תפיסת המחול המודרני, המערבי במקורו, לבין ביטויי המחול המסורתי המקומי. לקח זמן בטרם הצליחו רק אחדים לבסס שפה אותנטית משלהם ללא הזדקקות לסממנים חיצוניים פולקלוריסטיים מחד ומאידך, ללא חיקוי ודרך פילטרים של מרכיבים שנתפסו כמייצגי המחול המודרני. בודדים הצליחו לשלב בין שני העולמות באופן מקורי ויצרו עבודות בעלות משקל, בהתייחס למחול העכשווי הבינלאומי.

אם כי היו בודדים שהביאו ניחוחות מהמודרנה האירופית כבר בשנות השלושים, אבל המהפכה החלה באמת רק בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים, אחרי שסין החלה לנסות ולהתאושש ממחיר מהפכת התרבות.

השלב המתסכל לצופה המערבי היה השלב בו יוצרים ניסו לפצח את המרכיבים הצורניים, הדינמיים והתוכניים של תת-הסוגות במחול המודרני והמחול בן זמננו (עכשווי)  בטרם הבשילו והשתמשו בטכניקות שרכשו ככלי לביטוי אמנותי אותנטי ולא כמטרה. להקת המחול מבייג'ינג, היא אחת המצליחות מבין הלהקות העכשוויות בסין, אם כי ההצלחה עדיין במסגרת מגבלות. נראה כאילן שן ווי הצליח להעלות את המחול המודרני הסיני בעוד מדרגה חשובה.

להצמדות המודעת ומחושבת למרכיבים הפולקלוריים ולתרבות המקומית  יש טעם לוואי מעט לאומני, בעיקר באופן הלא ביקורתי שמאפיין את השימוש בהם.  מצד אחד הוא פיתיון לקהל חובב האקזוטיקה והצמא ל'אוריינטליזם', מושג שיש רבים במזרח שלא אוהבים אותו ורואים בו את הפנים האחרות של דעות מוקדמות (preconceived ) לגבי תרבותם.

מצד שני, שימוש בסרטי משי ארוכים שמונפים בחלל ויוצרים קוים דמויי משיכות מכחול קליגרפיות, תערובת של פוזיציות ותנועות הלקוחות מאמנויות לחימה, תנוחות מעולם המדיטציה ותלבושות מרהיבות בנוסח שמוכר מסרטי 'נמר דרקון' לסוגיו, הם לעיתים רחוקים רק צעד אחד מאטרקציות תיירותיות. תחשבו מניפות, לדוגמא. אלה עשויים להיות מלכודות המסכנות יושרה אמנותית.

אחת הבחירות הנכונות שעשה זוג היוצרים האן-זונג ומא בו, היה לבחור במוסיקאי שעסק רבות גם במוסיקת ניו-אייג', דויד דארלינג . ( David Darling ). המוסיקה נשענת בעיקר על מוסיקה מערבית מקורית בת זמננו ומשלבת במידה שקולה מרכיבים מהמוסיקה הסינית, באופן שהולם את האוריינטציה המחולית.

הרקדנים מיומנים וממושמעים  וברור שליוצרים יש עין טובה לקומפוזיציה, למעברים חלקים בין הפרגמנטים וחוש אסתטי, מיינסטרימי בעיקר. התנועה נצמדת ישירות או בדרכים מופשטות יותר למוטיבים הלקוחים ממקורות ההשראה של חץ קר- ומשחק של גו., על פי כותרת הערב.  הלהקה, בעיקר במחצית הראשונה יוצרת באמצעות הגוף אזכורים לחץ ולקשת, בעזרת הגוף הגמיש ובזויות חדות במנח הרגל הכפופה. 'גו' הוא משחק בן כאלפיים שנה – אחד מעשרות משחקים מתוחכמים שקיימים מאות שנים ויותר. זה משחק אסטרטגיה לשני מתחרים שמניחים אבנים לבנות ושחורות  על גריד שמחלק את הלוח לריבועים. המטרה, להקיף טריטוריה גדולה ככל שניתן. על הבמה יש שני מחנות שמזוהים בתלבושות רב שכבתיות המדמה שמלות בשחור ולבן, שלא על פי מגדרם. ישנן פרטים נוספים שמהדהדים את משחק הלוח עצמו, באמצעות תאורה או בתמונות שמדמות את אופן המשחק הוירטואלי.

עם שלל תמונות נאות מאד מבחינה ויזואלית ושמירה על רמה גבוהה של אסתטיקה, המחול עצמו מתחיל להראות מצוחצח מדי לסוגת המחול העכשווי והוא סובל מעודפות קפיצות סיבוביות המניפות את בדי התלבושת בקשתות מרהיבות, וממיצוי ההתפעלות הראשונית מכל היופי המעט סטרילי הזה.

ועם כל זאת, הייתה במחול תמונה אחת שנמשכה כמה דקות שבשבילה היה כדאי לבוא והיא הכילה עדנה ורגישות מרתקות. התמונה מתרחשת אחרי סצנת מוות ואבל. קבוצת הרקדנים נעמדים בקדמת הבמה והם מכסים את הפנים בכפות הידיים. אחד אחד מסירים את הידיים מהפנים, העיניים עצומות, הראש פונה למעלה. שמץ של חיוך פוצע ונשימה עמוקה מאירים את הפנים ואופפים אותם באנושיות  ייחודית, אישית.

במילון שלי, לרגע כזה קוראים השראה, ולה יש עוצמה חודרנית, רגע שמשאיר אחריו סימן.

.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *