תיאטרון מחול ירושלים: כוריאוגרפיה איל נחום. סוזן דלל, 23/07

 

צילום: יח'צ

להקת תאטרון מחול ירושלים מעלה ערב ובו שתי עבודות: "מכתבים לכלב" ו" Love must go on ", את שתיהן יצר כוריאוגרף הבית, איל נחום.

ניכר שהלהקה שנוסדה על ידי תמרה מיאלניק עושה שנים רבות מאמצים רבים נגד כל הסיכויים להישאר על מפת המחול. מינויו של נחום אמור להזריק לה מנת חיזוק ובתנאים מסוימים- שכרגע עדיין לא נמצאים – אולי זה יקרה. נחום מתמצא ברוח המחול בן זמננו, אותו הוא מקבל ללא התרסה וללא איתגור גבולות הז'אנר. רואים ניסיון לטפל בחומרים התנועתיים, הגם שאינם פורצי דרך, באופן שידייק אותם עד כמה שניתן במסגרת יכולות הרקדנים.

בערב משתתפים חמישה רקדנים, חלקם חסרי ניסיון ובעלי טכניקה בסיסית במקרה הטוב ומיעוטם מצליחים להעניק למשפטי התנועה תוקף בזכות נוכחותם הבימתית ויש גם כמה שמשתדלים ופה ושם מנצנצת הבטחה ביום אופטימי. דווקא משום כך, נראה שנחום הצליח להוציא מהקבוצה את המיטב וגייס אותם לפרויקט שדרש מחלקם להתעלות על מגבלותיהם.

העבודה הפותחת, "מכתבים לכלב" שואב השראה מהטקסט הקאנוני No manifesto , של איבון ריינר, מאושיות הפוסט מודרניזם, וממנו שואב הכוריאוגרף טקסט שמלווה את העבודה ומבוצע באנגלית על ידי קריין-שחקן וחלקיו מדוקלמים על ידי הרקדנים. טעות. ככוריאוגרף וכותב הטקסט המלווה את העבודה הראשונה, היה על נחום לראות שהחיבור, במקרה זה, בין המילה לתנועה לא מוסיף, אלא ממש מחבל.

החומר המילולי יומרני והקריינות מאולצת. למעשה היא מאפילה על כמה קטעים ומעברים שטופלו  היטב.

העבודה השנייה, " Love must go on" מאתגרת יותר ויש בה יותר עניין. כאן עשה איל נחום החלטה מצוינת ששרתה אותו היטב ויצקה מסגרת לעבודה. נחום בחר בחומרים מלווים מתוך אלבומיה של לורי אנדרסן, היוצרת המבריקה והסינגולרית, ובמיוחד מאלבומה האחרון 'לב של כלב', ככתוב בתכניה.

המוסיקה, הטקסטים והדיבור של אנדרסון הם מופת לאמנות צרופה ובהירה שהטעינה רבדים של משמעות למחול. השילוב הגיע לשיאו בסצנה מונוכרומטית כשהקבוצה לבושה בבגדי גוף בגוון עור בהיר, נעה בהליכה צפופה ובהבעה מלאת ריכוז, כתהלוכת לוויה-תפילה טכסית שבסופה אחת הרקדניות מבדלת עצמה מהקבוצה ומתחילה לזחול על גחונה לעבר אור עז הבוקע מחוץ לבמה, משל לסיומו של מסע החיים. בתחילת הפרק הזה, לורי אנדרסן מספרת שנודע לה כי אמה נוטה למות ומתוודה שהיא לא אוהבת אותה. אך היא רוצה לנסוע לראות אותה בטרם תלך לעולמה ולשאול אותה, האם היא, האם, אהבה אותה אי פעם. היא עושה את המסע ובכניסה לבית ילדותה רואה כי האם נפטרה, והיא נישאת על אלונקה החוצה. ההזדמנות הוחמצה.

הקבוצה יושבת צפופה על הברכיים, על גופו של אחד הרקדנים מוקרנים איורי- אור כמו ציורי ילדים; סוסון, פרח, בית, ברוז ומוגשת תובנה שמוות זה סיפורו של המתאבל לא פחות משל הנפטר.

תמונה נאה זו לא הייתה בודדת, הייתה סידרה שלמה של פרקים קצרצרים שהתגבשו לכדי סקציה מגוונת מבחינה כוריאוגרפית.

יחסית לנקודת הפתיחה, עשתה הקבוצה בערב זה דרך מכובדת שהלכה ונפתחה ונקווה שתמשיך להתפתח.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *