הכוריאוגרפים עידן כהן ועומר בקלי-אסטרחן בערב משותף . סוזן דלל, 16 ביולי 2017

ערב משותף לעידן כהן ועומר בקלי-אסטרחן. סוזן דלל, 16 ביולי 2017

צילום: גליקזליג

עידן כהן- אורפיאו

במחצית הראשונה העלה עידן כהן את 'אורפיאו', (Orfeo ) עבודה  שהוצגה לראשונה בפסטיבל 'בין שמיים וארץ' בנובמבר האחרון. ההשראה, כותב עידן בדף התכנייה, באה מהסיפור המיתולוגי ומהאופרה 'אורפיאו ואורידיצ'ה' של גלוק, שחלקים ממנה מלווים את היצירה. " בחירות ליצור, החירות לאהוב, להביט בפניו של המוות, הפניית עורפו של אורפיאו למציאות מהווה את החטא, כמו גם את העונש האולטימטיבי" כותב עידן

עידן מבסס נידבך  ספרותי מילולי דשן ומסקרן  ליצירה מבוססת תנועה נטו. בעזרתו הוא מבקש לקרוא את רוח הדברים  כפי שבאים לביטוי ב'אורפיאו' שעל הבמה. זהו מחול לשתי מבצעות מצוינות, דנה זכריה וקורל פרידמן. האווירה חמורה לאורך העבודה, האור מסונן, מעורפל, ותשומת הלב ממוקדת בשתי דמויות הלבושות בסרבלים תועלתניים כהים, שממתנות את דיוק קווי המתאר של הגוף. ובעבודה זו הגוף של שתיהן, הוא גוף מבצע עבודה, תפקיד, עבור מטרה שמעבר לייצוג הפרטי.

אם כי צפוי היה שהסרבל יסרבל במידת מה את התנועה, בפועל הגוף בפעולה, מכפיף היטב את הבגד לצרכיו. המרחק בין הבגד התועלתני לבין המוסיקה והמיתוס דווקא מוסיף מידת חידוד שהולמת את הפן המחולי.

בתמונת הפתיחה עומדת קורל פרידמן, רקדנית גבוהת קומה, ולצדה כסא בזמן שדנה זכריה יושבת עם הגב לקהל בקדמת הבמה מימין וכמו מתבוננת בפעולה. הבידול הזה הוא זמני ואינו מייצג את מערך הכוחות בין השתיים. לבו של הדואט מתמקד פחות במערכת יחסים מתהווה של אחת מול השנייה, אלא יותר באופן שאותו נרטיב מהדהד בפעולה של שתיהן, לא באוניסונו, אלא ברמה עקרונית. כאילו ישנה השהייה בין סרט רץ אחד לסרט שני שאינו זהה לראשון, אבל מדבר באותה שפה ומתייחס לדחפים דומים.

על הבמה מתקיימת התרחשות מורכבת ובעלת שיווי משקל מעודן בין שתי ווריאציות  שמעת לעת  מוצאות את עצמן חוצות זו את דרכה של השנייה והן משתרגות לחלל משותף שבו הן חוברות לשותפות עמוקה, למשחק מתעתע של משיכה ודחייה עם רגע המוות שכה נוכח, כעננה ששורה על הבמה. ונחמה אין.

היוצר בונה מערכת מרשימה של מהלכים על ידי צרוף סך רכיבים תנועתיים נבחרים ושקולים היטב, שיוצרים את המשקל האסתטי של העבודה ואת הדופק "המוסיקלי" שלה שנוצר על הבמה.

זו עבודה משובחת של יוצר אינטליגנטי שמכיר בערך של מידתיות ואיפוק במובנים מסוימים, כדי לזכך את האמירה המחולית העצמאית שהוא בורא.

======================

 

עומר בקלי אסטרחן- Valley (עמק)

 

המחצית השנייה של הערב הוקדשה לעבודתו של עומר בקלי-אסטרחן "" Valley, המבוצעת על ידי ארבעה רקדנים: שרון בקלי-אסטרחן, עומר בקלי-אסטרחן , אלי גראהם ומת'יו מיזיד.

אסטרחן מספר שנקודת המוצא ליצירה היה הרושם העז שהותי בו ביקור בארכיפלג סוולבארד בשולי החוג הארקטי, בו הנוף אינו משתנה. אפרוריותו של הטבע, חבר לתחושות שונות ובהן חירות בהינתקות, חושניות ופגיעות.

הסצנה הראשונה מבוצעת על ידי רקדנית בשמלה אדומה ששוכבת על צידה וכוח פנימי דוחף אותה להרים את הגו, להישען על הידיים ולהביט סביב סביב וכל גופה כשל כחיה מעונה. ואז היא קורסת מטה. המהלך חוזר על עצמו שוב ושוב ולפתע נמתחות ממנה רצועות דקות לבנות, זוהרות- כמו נחשי אור – המטיילות על הבמה לאורכה. תרומה חזותית מעניינת במיוחד, שלא חזרה על עצמה והפסידה הזדמנות להעניק יתר תוקף לבחירה שנדמית כאסתטית ללא הקשר.

הארבעה מייצרים על הבמה פעילות מרובה ומנכיחים קשר משמעותי במבטים ובהתייחסות. עומר מדגיש את המקום של היחיד בתוך הקבוצה ופורש רשת סבוכה של התייחסויות בין חבריה המורכבת מקשרים עם מקדם נזילות גבוה, קשרים בשלב טרום התייצבות או פירוק.  דווקא מהתהייה וחוסר הייצוב בתוך מערכות היחסים צמחה אחת הסצנות המרשימות והחזקות שמבטאות היטב את הרכיב המעורער שאינו מאפשר עדיין יציבות.

רקדנית מתקרבת מאחור לרקדן כפוף גו וחובקת אותו ומתחילה להרים אותו כשרקדן מאחוריה ניגש לחבק אותה. בעוד היא מתרוממת ואוחזת עדיין ברקדן שלפניה שאותו היא מחבקת, היא מרפה ממנו ומאפשרת לו לקרוס למטה. רגע אחר כך, כרקדנית נוספת תיגש לחבק את הרקדן כפוף הגו שמנסה ליישר את גווה של הרקדנית  החבוקה בזרועותיו, הוא מרפה אחיזה והיא נשמטת וכן הלאה, בשרשרת של תקוות ואכזבות, של שבירת אמון, של עולם חסר יציבות, ובאותה מידה- של עולם מלא אפשרויות פתוחות ומחירו של החופש.

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *