Israel Festival , Dance overview- the best of… June2- 17,2017

צילום באדיבות יח'צ.

הרכב המופעים במהדורה הנוכחית של פסטיבל ישראל, מצביעה על מאמץ להביא לקהל הישראלי עבודות מחול עכשוויות מסוגות שונות שמבטאות את הדינמיות של שדה המחול והפרפורמנס שממשיך לאתגר את גבולותיו הוא, פרומים ככל שיהיו.
תכנית השנה מביאה מבחר נאה של עבודות חדשות יחסית .
מהדורת 2017 מגוונת ומעט יותר שמרנית מזו שקדמה לה. מרבית העבודות שהיו בעלות איכות טובה, היו קלות לעיכול וניכר היה שהקהל מצא בהן עניין. המופעים באולמות הקטנים יותר היו מלאים לגמרי והעבודה היחידה , זו של כריסטיאן ריזו, התקיימה באולם שרובר הגדול, לא הצליחה למלא את האולם והותירה מאות כסאות מיותמים. לא מן הנמנע שאם העבודה הייתה מיועדת לאולם בינוני, שני הצדדים היו יוצאים נשכרים.

אציין כי סיכום זה נעשה ללא התייחסות לשתי עבודות שאותן לא ראיתי. האחת היא 'ילדות מטורפות מצילות את העולם', (יפן) והשנייה היא 'Dance' של לוסינדה צ'יילדס שאצפה בה מאוחר יותר החודש בפסטיבל אחר.

ליחסי ציבור לא רעים כלל תרמה שרת התרבות מירי רגב בהשתלחות אופיינית לה, אחרי שמישהו טרח לעדכן אותה כי בפסטיבל יתקיימו שני מופעים שכוללים ערום פרונטלי מלא. אין טעם להוסיף מילה מעבר לכך. אך ייתכן ובזכותה נדמה היה לי שיש אחוז גבוה יותר של צעירים בקהל, רבים מהם מקורבים לתחום.

' Fla-Co-Men', עבודת הסולו של אייקון הניאו-פלמנקו יזראל גלוואן שינתה לתמיד את פני הפלמנקו ומזה שנים שאנחנו רואים רקדני פלמנקו שסגדו לטהרת הסוגה, מאמצים או מנכסים לעצמם כמה מרכיבים, צורניים בעיקר, מהמאפיינים של גלוואן, וחלקם אף מתמודדים עם שינויי העומק שהיוצר הייחודי הזה הטמיע במחול, מבלי לגדוע את שורשיו שיונקים ממעמקי הסוגה. פירוט והרחבה ניתן לקרוא ב'ריקודיבור' : '  http://www.dancetalk.co.il/?p=2438

בעבודתו הנוכחית גלואן מציג דרגת חופש אישי גבוהה יותר, עם פחות סוג מסוים של פדנטיות ותחושת אחריות ובוחר לתקשר יותר עם הקהל. עוד מדרגה אחת והוא היה מפלרטט אתו , אך עד אז הוא פשוט ירד מהבמה כמה פעמים ושוטט בין השורות, רוקע בעקביו לצד הצופים ומנגיש את הגרסה החדשנית שלו בהומור ושלל הפתעות , כאילו חש בקהל האוהד, שנשם אתו לאורך המופע ונכבש במקצביו.

עבודה לא שיגרתית הביאה אתה הכוריאוגרפית הברזילאית ליה רודריגז, שהייתה בעבר רקדנית בלהקתה של מאגי מארן.
רודריגז מחזיקה להקה בריו ועבדה לא מעט עם רקדנים שהגיעו מסמטאות הפאבלות. היא הוזמנה לבוא לפסטיבל ישראל עם עבודתה ' Pindorama ' שעלתה לראשונה לפני שנתיים שלש. יהיה מעניין להביא לכאן בשנה הבאה אולי, את עבודתה מהשנה שעברה, שבעיני הייתה יותר מיוחדת והותירה משקעים חוויתיים שחדרו מתחת לעור :- ' Para Que O ceu Nau Caia ' – שעבדה על כל החושים. עוד פרטים בכתבת סיכום פסטיבל מונפלייה 2016 : http://www.dancetalk.co.il/?p=2173

ב'פינדורמה' כמו בעבודה הבאה שלה שציינתי לעיל, הקהל והרקדנים חולקים יחד את חלל הבמה באולם הגדול שבנמצא.
קבוצת רקדנים נשאה למרכז הבמה חבילה ובטכסיות רבה פרשה אותה למלוא אורכה. מדובר ביריעת פלסטיק שקופה וארוכה והקהל התיישב בצמוד לה לכל אורך שוליה משני הצדדים.

אל הבמה נכנסה רקדנית ערומה ונעמדה במרכז היריעה. היא הרימה בקבוק מים והגירה אותם על ראשה ולאחר מכן השתופפה מקופלת כשפניה מופנים לרצפה, וכאילו מנסה לשתות מהמים. רקדנים שהצטרפו נשאו סלים עם כדורים שקופים מלאים במים. הסברה הרווחת היא שמדובר בקונדומים. בעזרת תאורה נכונה, סאונד של רוחות וסערה ורקדנים שאחזו בקצוות היריעה והרימו אות, נוצרה אשליה של סופה במים עם גלים מתגבהים שסחפו את המשתתפים, טלטלו וגלגלו אותם מצד לצד בביצוע יצירתי ומשכנע שחיזק את האשליה.

רבים מהיושבים בצמוד ליריעה נרטבו גם הם ונאלצו לסגת עד שהשוליים יבשו. המופע היה מרהיב חזותית, אם כי במחצית השנייה הוא התארך ונסחט יתר על המידה, בעיקר משום שהתבסס בעיקר על סצנה אחת שלא ספחה אליה עוד רבדים וסבטכסטים עם כל וריאציה שהתווספה.

הדובדבן על הקצפת היה 'שריד קדוש' (Relic ) של יוצר אתונאי פרוע ומרתק בשם יוריפידס לסקארידיס שהעניק לנו עבודת פרפורמנס מורכבת ומלאת פרדוקסים, שלצד המרכיבים הקומיים נוסח סלפסטיק, הומור סיטואציות הוא רווי השגות על פוליטיקת הגוף, מגדר ואמנות, יש בו לא מעט חשיפה של מהותם הפנימית- השרוטה על פי רב- של שלל הדמויות שאותם/ן הוא מגלם באוסף סיטואציות קצרצרות שמגלגלות אותו מדמות לדמות כזיקית. כולן היפר אקטיביות, שאריות קרועות מתיאטרון אבסורד על ספיד.

לסקרידיס מופע תמיד בחללים צרים ודחוסים מלאי אביזרים שנאגרו משוטטות במגרשי גרוטאות . הוא מצטייר כדמות אנדרוגינית לא ממש ריאליסטית, אולי דמות מוגזמת מסרט מצויר. הוא לבוש בבגד גוף מרופד שמשנה את פרופורציות הגוף כולו, כשהוא סוחב חזה, בטן, ירכיים וישבנים אדירים. כולו עטוף בחומר בגוון העור, שנראה כגרב ניילון שלעתים מכסה גם את ראשו שעליו ספק קרניים- ספק אוזני ארנבון והוא נעול בנעלי עקב. על הבסיס הזה הוא ישנה את דמותו תוך שימוש באביזרים, פיאות ומסיכות, שהרי טרנספורמציה והגחכה מובילים את היצירה.
יש לו הרבה מה לומר והוא אומר את זה בג'יברישית שוטפת. ובתוך המהומה רבתי שהיא סביבתו הטבעית, הוא מנהל בדייקנות של שעון שויצרי מערכות סאונד ותאורה בסינכרון מרהיב והתנהלותו מתחת לכל הטרוף, היא מדויקת, מתואמת ומבוימת ברמת-על.

למרות הרושם שאולי נוצר מהאמור לעיל, 'שריד קדוש' הוא לא קומדיה, אלא שירה קיומית שחיה במציאות אלטרנטיבית שמגנה על האדם החשוף ממציאות שהיא אבסורדית יותר ממנו עצמו.

עם חוש יצירתי פורה, הרבה תבונה ואינטליגנציה, לא פלא שלסקרידיס הוא פרפורמר לוהט ששמו הולך לפניו ותוך שנתיים בלבד דרך כוכבו בשלל פסטיבלים. והופ, הוא כבר גם כאן, בפסטיבל ישראל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *