רפאל אמרגו ולהקתו- "אינטימי", סוזן דלל, 20 ביולי
צילום: חזוס ואלינאס
רפאל אמארגו, הוא עוד חוליה בשרשרת ארוכה של רקדני פלמנקו שעלו על בימותינו במהלך העשורים האחרונים. אולי הוא לא הצעיר שבהם ולא מבצע פירואטים היציב מביניהם. מתניו עבו עם השנים ולא היטיבו עם הטכניקה שלו.
למיטב זכרוני לא היה עוד רקדן שהצליח לשלהב את קהלו, כמותו. הוא סיפק פלמנקו במיטבו זה שבו רקיעות הרגליים, נקישות העקבים והקסטנייטות זימרו יחד עם הנגנים, הסתחרו בעקבות שולי השמלות, הטיפו זיעה ותאווה, שמחת חיים ותהומות של יאוש אוהבים ורגש חשוף על השרוול.
אמרגו, כאמור, אולי לא הכי בשום מובן, הוא גם לא המציא לעצמו איזה ג'אנר שמשתווק בכותרות ולא נישה ייחודית כמו בן ארצו ישראל גלוואן שגוזר קופונים על ימין ושמאל, ובזכות, יש לומר.
המייחד אותו כפרפורמר, הוא לאו דווקא המקום שבו הוא מקיים את הכללים ושומר על מסורות מחד ומאידך- הוא לא מנסה להתחבר ללוחמי החזית לניתוץ גבולות של פוסט- פלמנקו.
הוא מביא אתו זירה פנימית, רוחנית שבאה ממקום של חופש ובגרות, למקום בו הוא יכול לפרוק עולה של דיסיפלינה, להיטרף עם המוסיקה ומצוא את המחול מחדש בכל צעד ובכל נשימה. מקום החירות האולטימטיבי שבו הילד המשתולל שבפנים, חובר לגבר השרמנטי, לאב המגונן ומתגלם כמנהיג.
זה המקום שבו זכרון המופע מתמקד לדמוי מרכזי שליט, החירות שהביאה את אמארגו להתפרק בעוצה לכל הכיוונים מרב אושר, מתפוצץ מהנאה, אהבה, רצון להשביע רצון, רצון לבלוס את העונג ששפע מהקהל וכאן הוא רקד עד כלות ותלך לאבדון הטכניקה, שמכניקה. אין יפה מזה.
המופע 'אינטימי', אכן תאם לבמת סוזן דלל ככפפה. על הבמה ישבו ארבעה נגנים- שתי גיטרות, קאחון וחליל של חואן פרייה, מנהלו המוסיקלי של הערב וכוכב ענק בזכות עצמו. שני זמרים וזמרת אורחת בשם מרתה גולדסטרן ששרה שני שירים ביידיש.
מה לפלמנקו וליידיש?
אולי שיקול לדעת הזוי לרגל הביקור בארץ הקודש, אולי סיפור אישי שלא נחשף עדיין. עובדה היא שהזמרת מאותגרת הגובה הגישה שיר קורע לב על משפחה שנקרעה בשואה ושיר שני על אהבה.
אולי הייתה זו האהבה, אולי הקשר החם עם אמארגו, אולי אישיותה הבלתי מצייתת לכללים אבל הגולדסטרן הזו מקבלת כוכב זהב ( ועוד אחד לרפא) על האופן בו שילובה לא הצליח להגכיח את המופע.
את אמארגו ליוו ארבע רקדניות ואחרי כמה סיבובים סימנתי כבר את הפבוריטית, רקדנית שחורת שיער ודקיקה שכל תנועה שלה הייתה מושלמת, העיתוי מדויק, החן חסר גבולות ובנוסף בורכה באישיות בימתית מרובדת. עד סוף הערב הסתבר כי יש לה עוד שתי מתחרות רציניות, לא בדיוק, ביופי או במוסיקליות, אלא באותה תכונה חמקמקה: הנשמה המחולית הייחודית לכל אחת מהן. וגם זה נדיר.
אמארגו משאיר מקום למלוויו, גם למוסיקאים ( וזה פחות נדיר) וגם לרקדניות, במהלך המופע ולא רק בקטעי הדרן בסוף הערב. הדואט כמו שביצעו שתי רקדניות בשמלות אדומות היה כמו שתי להבות המציתות זו את זו ועם זאת, שומרות מרחק כדי לא להאכל. האחת, צעירה יותר, יפה יותר ובעלת יכולת טכנית חזקה יותר והשנייה פשוט קרעה את הלב מגופה והגישה אותו לקהל, נלחמת כאריה על כל שנייה , על עוד צעד, לפני שהנשימה נעתקת ממנה. כבר אמרו: הגוף אינו משקר. איזה יופי יש באמת.
ובכל זאת היה משהו מיוחד שקרה בערב, הקהל שבא היה קהל חם ששמר על דיאלוג עם הבמה במחיאות ורקיעות וזכה בתמורה למבצעים מוצפי אהבה שמשיבים שבעתיים, בנדיבות, בפתיחות.
[ad]