Israel Ballet- Edith Piaf. Choreography: Mauro Astolfi. TAPAC, June 6

צילום: באדיבות יח'צ

להקת הבלט הישראלי מעלה עבודה של מאורו אסטלפי ( Mauro Astalfi ) כוריאוגרף איטלקי , מיסדה ומנהלה של להקת המחול ' Spellbound '. להקת הבלט הישראלי מתקיימת על קו דק שבו מרבית מאמציה מושקעים בשימור והעלאת עבודות בלט במקביל, היא מקפידה בשנים האחרונות להזמין יוצרים בני זמננו לעבוד עם הלהקה  ולאפשר לרקדנים להתנסות בעבודות שמתבססות על טכניקת הבלט הקלאסית של הרקדנים ושאר אמצעי ביטוי של עבודות עכשוויות.

הזמנתו של איציק גלילי לפני שנים ספורות, הייתה פריצת דרך. ההזמנה לעבוד עם הלהקה הייתה חריגה משום שהבלט הישראלי לא ממש מכיר בפוטנציאל של יוצרים ישראלים. לאיציק גלילי  יש מוניטין בינלאומי משום שהוא עובד באירופה הרבה שנים וזה היה כרטיס הכניסה שלו . בעבודות עם יוצרים בני זמננו יש הזדמנות לרקדנים לעבוד ולהתנסות בחשיבה אמנותית מזוויות מבט אחרות, מתפיסות גוף שונות ודרישות ביצועיות שלא בהכרח תלויות ביכולותיהם הטכניות בלבד ונראה היה שהרקדנים אוהבים את האתגרים ומתמסרים להם.

אם כי כל ניסיון מבורך, לא נראה לי שבוצעה בחירה מספיק טובה, בהתחשב בזה שלפי דברי הנהלת הלהקה, הם משתדלים להביא עבודה עכשווית אחת בשנה. אם מדובר בהזדמנות נדירה יחסית, מוטב היה להשקיע יותר בבחירה של עבודה ממש עכשווית.

'אדית פיאף' היא עבודה שאכן מתבססת על חייה של זמרת גדולה ולה סיפור ביוגראפי נוגע ללב. חייה לא היו קלים בשום מובן והטכסטים של השנסונים שלה מעידים רק על קצה הקרחון.

אסטלפי מבקש לשמור על הפן הדרמטי בחייה באמצעות תנועה  ולהשתמש בשיריה כרקע מאייר.  תקציר קורות חייה של ילדה קטנה שגדלה רעבה ומוזנחת בבית סבתה וכשחזר אביה מהמלחמה הוא העביר אותה לאמו שהייתה בעלת בית בושת. חיים ברחוב, מצוקה פיסית, התעללויות, מגוון של חסכים רגשיים, אלכוהול, סמים ושלל מאהבים, שחלקם ניצלו אותה, אלה החומרים שטסטלפי מדגיש בפרופיל שהוא בונה מחיים שמורכבים מהרבה יותר רבדים מאשר סנסציות.

מחול בעל נרטיב ואף נרטיב לינארי שהיו מקובלים בעבר, לא מתקבל יותר על הדעת היום ויש רק מעט סבלנות לכל הניסיונות לתרגם מילים באמצעות הבעה ותנועה. פתרון ביניים שעדיין מפתה לא מעט יוצרים, הוא לנסות להעביר התרחשות באמצעות הפשטה וסובלימציה  וכאן מתבקש שיווי משקל עדין ביותר.

אבל האיפוק מאסטלפי והלאה. הוא בחר להדגיש את המפגשים הפיסיים בינה לבין הגברים בחייה, שמשתקפים היטב בביצוע של שאר חברי הלהקה , בתפקידים שמשקפים כראי את הגיבורה. רובם נעשים מנקודת מבט גברית, שבה גוף הרקדנית מחולל מכל זווית אפשרית. ראינו הרבה יותר מדי פתיחות רגליים, לא מעט בעזרת הגבר השותף למפגש, ראינו התייחסות מתמשכת גסה ובוטה לגוף האישה.  היוצר  זורק את כל התחמושת בשלבים הראשונים ואז, ככל שהוא לוחץ יותר וחוזר על הפתרונות ומצטמצם בפיתוח וריאציות על מנעד צר מלכתחילה, כך העניין והאמפתיה מצטמצמים.

יש לציין את עבודת שבעה עשר הרקדנים. אם כי רק מעטים מהם הגישו 'טכסט' כוריאוגרפי עשיר מספיק כדי לדעת כמה הם באמת בעלי יכולות טובות אך והיו גם כמה כאלה -התכנייה לא מציינת שמות תפקידים, כולל שמה של הרקדנית בתפקיד פיאף- אחד או שניים מבין הגברים הצליחו גם בקטעי סולו קצרים להנכיח אישיות בימתית מעניינת ויכולות ביצוע מעבר לטכניקה. אחד מהסולואים האלה הזכיר לי ובוודאי לא רק לי את הסולו לשנסון 'הבורגני' של ז'אק ברל, שרקד דניל סימקין  לכוריאוגרפיה של אביו, שאתו הוא כבש את הבמות בעולם בגיל 17-18.

גם רק על פי הכוריאוגרפיה הנוכחית, אפשר לראות יד בטוחה מאחורי היצירה , ניסיון ומיומנות לא מבוטלת, כולל יכולות שלא באו מספיק לביטוי בעבודה הספציפית הזו, אלא בקטעים בודדים קצרים מדי, שבהם אסטלפי משלב הומור ומפגש אינטימי ואנושי, דווקא במספר סצנות 'מרוככות' שמתקיימות על מזרן המוצב באלכסון, כחלק מתפאורת "הדירה" שמלווה את הערב.

תפאורה שבה אביזרים מחדר מגורים כמו כסאות, שולחנות, כורסה וספה וכאמור מיטה אלכסונית משמשים יותר כאופציות לגוון תנועה  עם אביזרים-  פתרון קל ליצור עניין תנועתי , אם כי נדמה שעידן פתרונות באמצעות אביזרים כאלה כבר נוצל עד זרא בעבר.

רגע לפני הסיום, אחזור דווקא לסצנת הפתיחה שמפעילה אות אזהרה. קבוצה של אנשים יושבים על כסאות ומבטם מופנה אל אישה לבושה שמלה שחורה היושבת עמוק יותר על הבמה.

בקדמת הבמה יושבת אקורדיוניסטית  וילדה צעירה מתקרבת ונעמדת לידה ומתחילה לשיר את אחד משיריה של פיאף. היא שרה נחמד אם כי לא עמוק וקצת יותר מדי צרחני. למזלה הרע מערכת הסאונד ממש גרועה וצורמנית ובוודאי השליכה עליה וגם על הנגנית. אך כל הקטע היה לא מחובר ומיותר.

מישהו אמר פעם שעל הבמה צריך להיזהר משיתוף ילדים וכלבים, פן יגנבו לכם את ההצגה. הוא טעה. הסצנה לא גנבה דבר, אבל הייתה עוד משקל עודף בערב שלא חסר גודש, אבל עוררה סימן שאלה לגבי שיקול הדעת.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *