צילום: באדיבות יח'צ

להקת המחול של ג'סיקה לאנג ( ללא קשר לשחקנית המקסימה באותו שם) מבקרת לראשונה בישראל.  אם כי הלהקה נוסדה רק לפני שש שנים, היוצרת מתנאה ברשימה של כתשעים עבודות מאז החלה ליצור כפרילנסרית לפני 17 שנה.  האומנם? אם נסיק מסקנות על פי התכנית שעלתה על במת המרכז לאמנויות הבמה, ונראה ששתיים מתוך שש עבודות הן של דקות ספורות בלבד וגם השאר לא מאד ארוכות- הרי שהכל אפשרי.

בקורותיה יש רשימה נאה של הישגים כולל פרס בייסי אחד, ועוד כמה אחרים, מענקי תמיכה, הזמנות לפסטיבלים ומופעים באולמות די מכובדים בארה'ב בעיקר, וגולת הכותרת כנראה הן ההזמנות החוזרות לג'ייקוב'ס פילואו של להקתה. עושה רושם שלאנג צברה לא מעט קשרים טובים.

לאנג, כמו רבים מהיוצרים האמריקאים דבקה בפורמט של ערב עם מגוון עבודות קצרות, בניגוד לעבודות באורך בשדה המחול שלנו. פורמט זה מקובל מאד גם בלא מעט להקות רפרטואריות שנצמדות לפורמט כזה.  אצלנו אין למעשה להקות רפרטואריות כמו שלהקת 'בת שבע' הטרום נהרינית ו'בת דור' היו בזמנן. 

אנחנו , יורוצנטרים שכמונו, למדנו להעריך יצירה באורך ערב מלא, שבה הכוריאוגרף מתמודד עם נושא לעומקו- וממצה אותו ומגיש לקהל עבודה בעלת שכבות והקשרים וקשרים. אם זה מצליח, החוויה עמוקה ומספקת בהרבה מאוסף פיסות חינניות בעלות משקל נוצה.

לאנג נשארה על הרצף של 5-20 דקות וסיפקה שש עבודות, שמצד אחד, אכן הביאו מגוון לבמה ומאידך, הדגישו את הדרך האמנותית העמומה שבה היא פועלת. בסיומה של ההופעה נותרה תחושה שהערב לא הצליח לספק כרטיס ביקור בהיר שמצביע על דרך, או על תפיסת עולם אמנותית מקיפה, ייחודית או מעמיקה.

להיפך.

את הערב פתח סולו קצרצר ' Solo Bach ' שביצע רקדן צעיר חביב, אולי לא סולן בעל נוכחות בימתית יוצאת דופן אבל התאים לתפקידו במחול המודרני האמריקאי האולטרה שמרני, בסוגת "אווירת החירות הקלילה" (happy go lucky… ).

הייתי שמחה לציין את שמו, אבל בשני עמודי התכנייה לא ראו לנכון לרשום את שמות המשתתפים בכל יצירה ויצירה.

קיבלנו עוד מיני-סולו אבל מאופרה אחרת. רקדנית נאה, המרשימה שבקבוצה, עומדת לבושה בחצאית לבנה, ארוכת שוליים פרוסים, שיוצרים סביבה מעגל רחב. אף היא בת בלי שם, דבר שאינו  מכובד ולא מכבד את הרקדנים ואת היוצרת. כדי לשמור על הצורה הפיסולית, הסתפקה הרקדנית בהנעת זרועות אקספרסיביות ובסיבוב על ציר של מעלות בודדות כל פעם, כך הבד נכרך סביב קרסוליה. זו הייתה בחירה קלת דעת שהניחה שדי בויז'ואל חזק ומיד הכוריאוגרפיה מתייתרת. מה שקיבלנו היה דימוי אפקטיבי, אם כי די בנאלי, עם עומק של שלולית. (ריפרור לשלולית הלבנה של שולי החצאית).

שוב נוכחנו שגיוון אינו ערך בפני עצמו. לפעמים הוא מסווה לחסרים בסיסיים.

אי אפשר לומר שכל העבודות היו דלילות ופשטניות לגמרי, אם כי כנראה שלאנג, נוהה אחרי שימוש במרכיבים חוץ מחוליים כדי להישען, להתלות, או לרבד את העבודות.

בחירה מוצלחת למדי היה שימוש בהקלטה שנשמעה כמו קריינות רדיו מהמאה הקודמת של קטעים מכמה סונטות של שייקספיר שליוו מחול של ארבעה זוגות. זה היה מרכיב בעל איכויות מעניינות שהוסיף לא מעט לתנועה. אבל לאנג לא סמכה על האווירה של ימי עבר והוסיפה באמצע מוסיקה מקורית של ג'אקוב צ'ופינסקי,  שבחר ללכת לכיוון אחר, עם ביט מחוזק בן זמננו, שלא התחבר עם ה'ארט' של התאורה והקריינות של ימי עבר. המוסיקה שיבשה לגמרי את האווירה המיוחדת שהחלה להיווצר.

כן ניתן היה לחוש ברצון היוצרת להתחבר לנושאים שברומו של עולם. כך עשתה בעבודות הבאות כמו ב'מבט של מאה יארד' העוסק בתופעת הפוסט טראומה אצל חיילים , שבה נכחו מרכיבים של קומפוזיציות ממושטרות עם אוניסונואים כמו ת'ס, חלקם מיוחדים- הצעדה והקפאתה באוויר, או כאלה ששברו את שיאי הבנאליות בפורמטים של רכבת ילדים בגן- הולכה בשורה כשהידיים על כתפי החברים.

בשתי העבודות האחרונות שנעשו שימושים שונים בווידאו ארט והנגדת ממסרי וחומרי התוכן במסך, מול התנועה על הבמה.

לאחר שש העבודות שהעידו על גיוון, הסתבר  שלאנג, לא הצליחה למסור כרטיס ביקור בעל תוקף של דרך או אג'נדה אמנותית שנחקרה לעומק. אולי תשעים עבודות בחמש עשרה שנים זה גם רקורד שלא מעלה ומוריד הרבה, אלא מצביע על קוצר נשימה.