על מיתוס וטקס,

מבט על מיתוס וטקס מזווית מאוד אישית

רנה שרת (1)

נתקלתי במושגי מיתוס וטכס בשלב בו חיפשתי תשובות לשאלות שהתעוררו אצלי בעקבות עיסוקי המקצועי בתחום מחול אתני על רקע המקום והזמן שבהם נמצאתי. המקום – מדינת ישראל. הזמן – שנות החמישים והשישים במאה שעברה – בשלהי החיפושים אחר הצמחת תרבות ישראלית מקורית.

אם בשנות השלושים והארבעים, כלומר לפני קום המדינה, הורגשו רצון ברור, להט וכמיהה ליצירת תרבות חדשה שתיתן ביטוי מלא לחיים המתחדשים בארץ – אמנים רבים מכל תחומי האומנות השקיעו את מיטבם במטרה זו במוסיקה, במחול, בחידוש חגים ועיצוב טקסים- הרי מאז קום המדינה להט זה הלך ודעך. אני אישית עדיין נישאתי על גל הכמיהה למקור, אך הזרם הכללי פנה בכיוון אחר והקונפליקט הזה הוא שהביאני לשאול שאלות ולחפש תשובות.

נולדתי וגדלתי בירושלים של ימי המנדט, ימי טרום הקמת המדינה, ואני חושבת שלעובדה זו הייתה חשיבות בעיצוב הווייתי האמנותית. ירושלים בימים ההם היתה עיר קוסמופוליטית בשלטון בריטי, עיר של שלוש דתות, עיר של עדות וכתות רבות ומגוונות. זו היית פשוט מציאות שחיית בתוכה, זה לא היה משהו שהיית מודע לו כל הזמן. זו היתה מציאות שספגת וקיבלת אותה כמובנת מאליה. קיבלת כמובן מאליו שחברת אנשים היא חברה רבת פנים, שהשוני באורח חיים, במנהגים, בצורות ביטוי, הוא לאו דווקא גורם מפריד בין אנשים אלא גורם מעשיר את החיים ומעורר סקרנות; המראה הציורי של ערביה כפרית בשמלה רקומה נושאת על ראשה סלסילת קש מלאה ביצים שבירות, שוטר בריטי בכפתורי נחושת מבריקים, מוכר תמרהינדי נושא כד נחושת ענק על גבו המפיק צלילים במומחיות מהקשת הצלוחיות שהחזיק בין אצבעותיו, תמונת מוכר בוטנים "חבשי" בתרבוש אדום ושמלה לבנה ולריח הקלי המלווה אותו, להמשיך לטייל ולהבחין ביהודי חרדי בשחור ובשטריימל ובחבריך לתנועת הנוער בחולצה כחולה, בגברות המהודרות של רחביה, במשוגעים, בקבצנים והכל התערבב: המראות – הצלילים – הריחות – לאווירה של ירושלים.

מחזור ימי השבוע המיוחד של ההווייה הירושלמית גם הוא היה חלק מאווירת ירושלים, אווירת קסם. קריאות המואזין ביום שישי, ההכנות לשבת, כניסת השבת, קדושת השבת בשבת, צאת השבת. ויום ראשון. יום ראשון בשבוע, יום שבו חוזרים לשגרה, חוזרים לבית הספר, יום חול לנו והוא מלווה בצלילי פעמוני הכנסיות. צלילי קודש של דת אחרת נמזגו בחולין שלנו. בחגים, כשסתם טיילת לך, או הלכת ל"פעולה" בתנועת הנוער, הגיעה לאוזניך שירת תפילות מבתי הכנסת וכל הנוסחים התערבבו בראשך, נוסח אשכנז, נוסח ספרד, נוסח תימן ועוד ועוד. קודש וחול וריבוי ניגונים שזורים ומלווים אותך כל העת.

בחיי הבוגרים נשארה בי המשיכה אחר חברה בת שוני וגיוון וסקרנותי גברה עלי להבין את מקור השוני ובמונחים של אמנות המחול, להבין מה הוא אותו דבר המייחד צורת ביטוי, היוצר סגנון. מה הם מרכיביו? האם ניתן לנתח את הגורמים ולרדת לפשר העניין? והשאלה העיקרית: האם למוצא הגזעי, האתני של אדם יש השפעה על יכולת הריקוד שלו? האם האדם השחור רוקד אחרת מהאדם הלבן כי זה אצלו "בדם" או יש לזה סיבות אחרות? אלו השאלות שהובילו אותי למסעות מחקר אישיים באפריקה ובברזיל והביאו אותי להיות נוכחת בטקס פגני בצריף נידח בירכתי ריו דה ז'יינרו, טקס שהיווה לגבי מפתח להבנת מקורות הריקוד. ההבנה שהגעתי אליה בעקבות הנוכחות החווייתית באותו טקס היתה תוצאה של תהליך ממושך, אך אני רוצה קודם לעמוד על התוצאה ואחר כך אתאר את התהליך.

התברר לי, שלא השתייכות לגזע מסוים קובעת את סגנון ההבעה האומנותית, אלא ההשתייכות לדת – כלומר ראיית העולם הבסיסית המנחה ומובילה את התנהלותה ומנהגיה של חברה מסוימת. את ראיית העולם הבסיסית אפשר למצוא באופן מתומצת במיתוסים קדומים המלווים כל חברה.

הנה מיתוס בריאה אפריקאי, אחד מני רבים:

*

מדוע השמש והירח חיים בשמים [2]

לפני שנים רבות השמש והמים היו חברים טובים והם חיו יחדיו על האדמה. לעתים קרובות היה השמש מבקר את המים, אבל המים לעולם לא החזירו לשמש ביקור. לבסוף שאל השמש את המים מדוע זה אינו בא אף פעם לבקרו בביתו. השיבו המים שבית השמש אינו גדול דיו להכילם, ואם הוא יבוא בלוויית כל אנשיו זה יהדוף את השמש מביתו.

המים אז אמרו: "אם אתה רוצה בביקורי, עליך לבנות מתחם גדול מאוד, אבל אני מזהיר אותך – זה צריך להיות מקום ענקי, כי אנשי רבים מאוד והם תופסים מקום רב".

השמש הבטיח לבנות מתחם גדול מאוד ומיד אחר כך חזר הביתה לאשתו, הירח, אשר בפתחה את דלת הבית בירכה אותו כשחיוך רחב על פניה. השמש סיפר לירח על הבטחתו למים, ולמחרת החל בבניית המתחם הענק המיועד לאירוח חבריו.

משהושלמה הבנייה הזמין השמש את המים לבוא ולבקרו למחרת היום.

למחרתו בא המים וקרא בקול אל השמש ושאלו אם הוא יכול להיכנס ואם בטוח הדבר? השיב השמש: כן, היכנס נא, חברי!"

המים, מלווים בדגים ובכל שאר יצורי הים, החלו לזרום פנימה. מייד הגיעו המים לגובה ברכיים, ולכן שאל המים את השמש אם עדיין זה בטוח והשמש אמר "כן!" ועוד מים זרמו פנימה.

כאשר המים ומלוויו הגיעו עד לגובה ראש אדם, הוא שאל את השמש: "אתה רוצה שעוד ממלווי יבואו?" השמש והירח שניהם ענו: "כן!", מפני שהם לא ידעו תשובה טובה יותר, וכך עוד ועוד מים זרמו פנימה, עד שהשמש והירח נאלצו לטפס אל ראש הגג.

ושוב פנה המים אל השמש באותה שאלה, אבל קיבל אותה תשובה, כך שעוד ועוד מים ומלוויו זרמו פנימה, מפלס המים עלה עד ראש הגג והשמש והירח היו מוכרחים לעלות לשמים, שם הם נשארו מאז ולעולמי עד.

*

המיתוס הזה משקף את ראיית העולם הבסיסית של האדם הפגני השחור כפי שהכרתי אותו דרך התנסותי במחול האפריקאי, מראייה זו נובע מכלול ההתייחסות לסובב, שהיא קבלת העולם כמות שהוא, על הטבע, האדם והחי שבו כיחידה אחת. זוהי קבלת האדם כמו שהוא על הטוב ועל הרע שבו ללא שאיפה לשנותו, זוהי קבלת שלוש צורות ההבעה הבסיסיות של האדם בשוויוניות ללא העדפת אחת על פני האחרת, כלומר במילה בשירה ובתנועה, ומכאן גם התפילה שהיא בדיבור, במנגינה ובריקוד – שלושת אמצעי ההבעה הקיימים בטקס הפגני שהם בעלי חשיבות שווה והריקוד במהותו אינו כפוף לאידיאל של יופי המנוגד לטבע-הגוף. זהו ריקוד בקבלת כוח הכבידה הגורם לרוקד לנתר, להינתק ולחזור אלי אדמה במלוא כובד משקל הגוף ללא רצון ליצור אשליה של ריחוף מתמיד, של גוף ללא משקל, כבבלט הקלאסי למשל.

נדרשתי לעבור תהליך ממושך כדי לענות על אותן שאלות שלא נתנו לי מנוח. איך זה התחיל? חוט ראשון שהוביל מאוחר יותר לתשובות מצאתי בהופעתה של הרקדנית השחורה פרל פרימוס ולהקתה מניו יורק. המופע התקיים באולם "רמה", ברמת גן בינואר 1952, בהיותי תלמידת שנה שנייה בסמינר הקיבוצים במסלול "תרבות הגוף"-כך קראו לזה אז כדי להימנע מהמונח הרווח "התעמלות", שלדעת המורות המובילות יהודית בינטר ולוטה קריסטלר, היה מונח שלילי שכן בא משורש "עמל", כלומר יזע ועבודה קשה, ואילו הן שאפו לתרבות גוף של התרוממות הרוח. היום מכונה מסלול זה "תנועה ומחול". וכך רשמתי במחברתי את רשמי מאותו מפגש ראשון במחול האפריקאי: "הלמות תופים ותנועה. רקדנית שחורה מתנועעת כפנתר, מנתרת בגו קמור, חזור ונתר, מרחפת ונוחתת ברכות במלוא כובד גופה וכאילו אומרת: 'כן, יש כוח כובד, אך אני אגבר עליו'. הבמה שלה והיא כולה עוצמה, הבעה, מקצבים ויופי סוחף. עם עלות המסך נכבשתי ביפי המופע ובמהלכו נשביתי בקסם הריקוד האפריקאי ועם רדת המסך כבר ידע גופי שכך אני רוצה לרקוד. בטרם הבנתי את מלוא המשמעות של משיכה זו אל הריקוד האפריקאי ואת פשרה, ידעתי שכך בדיוק אני רוצה להתנועע ואל סוג ריקוד כזה ייחלתי בבלי דעת על קיומו".

בעקבות המפגש הגעתי לכמה שנות לימוד של ריקוד אפריקאי אצל פרל פרימוס בניו-יורק. לא רציתי להיות רקדנית. רציתי לרקוד. צורת ריקוד זו הילכה עלי קסם. לא התעניינתי אז מהי מהות הריקוד האפריקאי ומהו מקור משיכה חזקה זו שלי אל סגנון זה. רציתי רק לרקוד, לספוג ולהתבשם. תור השאלות הגיע בשלב מאוחר יותר. הקסם הוביל אותי כמה שנים אחר כך לאפריקה, לליבריה, שם התוודעתי לריקוד האפריקאי בצורתו המקורית, כשהוא נרקד על האדמה ולא על רצפת עץ ממורקת בניו-יורק. ושם חוויתי והתנסיתי ביסוד התהלוכה, שהוא אחד מן המאפיינים של הריקוד האפריקאי.

תהלוכה מהי?

תהלוכה היא הליכה בקבוצה. לא יחיד ולא זוג אלא מספר גדול יותר היוצר את תחושת הליכוד, היחד, התורם להתרוממות הרוח. תהלוכה היא הליכה לקראת אירוע טקסי כלשהו. כשמדובר בחברה קדומה, שבה הטקסים נערכו באותו מקום של חיי היומיום באותו אזור של שגרת החיים, נוצרו אפיונים המבדילים את האירוע מהשגרה כגון: שירה, נגינה, מקצבים, נשיאת אביזרים, תלבושות ומסכות, ובאפריקה זה קודם כל הצעד עצמו, אופן ההליכה. יש דרכים שונות ליצירת שוני מהצעד הרגיל המשרת אותנו בחיי היומיום. באפריקה זו דריכה כפולה של כף הרגל. אם הגדרה של צעד היא העברת משקל מרגל אחורית אל הקדמית – כאן יש חריגה קיצונית: דריכה כפולה של כף הרגל ורק לאחריה המשך הצעידה. דריכה כפולה זו היא היפוך לתכלית הצעידה הרגילה שהיא התקדמות אל מטרה וגמיאת מרחק. דריכה כפולה ממקדת את תשומת הלב של הצועד אל עצמו, אל התחושה הקיומית של "כאן ועכשיו", עם פתיחות לצועדים יחד אתו בקשב משותף למקצב – אין תהלוכה בלי הלמות תופים – כל זה יוצר מצב גופני-פסיכולוגי מיוחד.

וכך תירתי ברשימותי תהלוכה שנכחתי בה באפריקה ב-1961: "ולפתע הלמות תופים ותנועה מתרחשת. בצהרי היום (אנשים) מתקבצים גברים ונשים ומתהווה תהלוכה. אני אתם כלומר לידם ולא אתם כי הם כבר בצעדי תהלוכה, צעד כפול בברכיים רכות וזרימת תנועה מלאה בכל הגו היוצר מעין פיתול בשמיניות בבית החזה והזרועות מתנופפות בהתאם בצורה מופלאה, בתגובה להלמות התוף ואני לידם צועדת בגוף מאובן, מערבי, שטרם הפשיר ולא מוצאת כאפשרי סתם ככה בצוהרי יום חול לאבד את עצמי, להיסחף עם המקצב בברכיים רכות ובתגובה לזרימת תנועה בכל האיברים. אני יודעת ללכת אך לרקוד בהליכה בין פעימת תוף – את החכמה הזו רכשתי אט אט בימים הבאים.

"התהלוכה הובילה אל רחבה מחוץ לכפר. הרגשתי שמשהו עומד להתרחש אך לא ידעתי מה, הצביעו לי על מישהו שעמד מבודד והחזיק בידו מה שנראה לי כמחצלת קש. בשפת הסימנים שאנשים מסביבי ניסו לתקשר עמי באמצעותה, הבנתי שהנה הנה זה מתחיל. האדם הבודד העטה את אוהל הקש על גופו כשבקצהו הזדקרה מסכת עץ שחור מחודדת קרן ענקית והוא כולו מוחבא מתחת לאוהל הקש. בו ברגע קסם אפף את הכל וגם אותי. נשביתי בחזיון שנוצר מול עיני: אדם העומד ומחזיק חפץ בידו הופך להיות דמות קסומה ושונה כל כך – האדם שרק זה עתה עמד לנגד עינינו – נעלם כליל. הדמות החלה לנוע ולהתקדם לעברנו. התנועה העלתה עמוד אבק שנע עמה והוסיף למסתורין. משקרבה הדמות אלינו החלה לנוע במעגל כשהיא חגה סביב עצמה. התנועה גרמה לאוהל להתנפח ולגדילי הקש לנוע. נוצר מתח הולך וגובר. ככל שקרבה הדמות לקבוצת אנשים פרצה צווחה מפיהם והם קפצו בפחד אחורה. למרות שכולנו ראינו איך אדם אחד מבינינו עוטה את המסכה, כבר כבשה לה הדמות החדשה מקום כדמות על-אנושית וככזו התייחסו אליה".

יסוד נוסף בריקוד האפריקאי שהתנסיתי בו היה הריקוד במעגל – התקדמות על קו המעגל המעניקה את תחושת האין סוף ללא התחלה וללא קץ. בניו-יורק חוויתי את הריקוד האפריקאי מותאם לחדר תחום בארבע קירות, כשהתנועה מתנהלת בקו ישר שיש לו נקודת התחלה ונקודת סיום ברורות מאוד. חוויית הריקוד הטקסי על קו המעגל, שנתקלתי בו לראשונה באפריקה, היתה עמוקה. אומנם התנסיתי בשנות נעורי, בתנועת הנוער, בריקודי עם במעגל, בריקוד "הורה", אך אין דומה ריקוד עם פנים למרכז, בהתקדמות הצידה, לריקוד בטור והתקדמות על קו המעגל המנתקת את הרוקד מן הזמן והמקום ומדגישה את תחושת המרחב האישי.

עם המטען הזה של חוויות הריקוד האפריקאי התחלתי לפלס את דרכי העצמאית בארץ כאמן מחול. עבדתי ככוריאוגרפית כשנתיים בקיבוץ גבעת ברנר. במהלך עבודתי הראשונה שם, במחזה המוסיקלי "כרי דשא", לא נתעוררו שום שאלות מטרידות ותהיות על סגנון ומהות המחול והתאמתו לקהל הצופים. הריקודים היו בסגנון המחול האפריקאי כנדרש מאופי המחזה, שנושאו היה סיפורי התנ"ך על רקע הווי חיי השחורים באמריקה. מסגרת המחזה נתנה לגיטימציה לסגנון הזר שהתחבב על הרקדנים ועל קהל הצופים כאחד. השאלות צצו עם המעבר ליצירת ריקודים שלא על הבסיס המוצק והמוכר לי של הריקוד האפריקאי, סגנון שקרוב אלי, אך זר ורחוק מהחברה הישראלית. שאפתי לבנות עולם תנועה בהקבלה לעולם התנועה המוכר לי מהמחול האפריקאי, אבל שיהיה משלי ומשלנו, נשען על מורשת ותרבות ישראל, שיתן לי קרקע מוצקה לזינוק וליצירה. לא השלתי את עצמי שכל זה ניתן להשיג בקלות ובמהרה, ושיש תשובות חד משמעיות וברורות לשאלות המלוות מהלך כזה, אך הייתי משוכנעת שראוי לצלול אל הבעיות ולחפש תשובות.

הייתי מוטרדת בלי הרף בשאלות שעלו בעקבות עבודתי בגבעת ברנר: מהו סגנון? מה קובע או מה מכתיב סגנון מסוים? מה מייחד את הרקדן האפריקאי? מדוע כך הוא רוקד ובמה זה נבדל מסגנון ריקוד של עמים אחרים? איך נוצר מכנה משותף רחב בין אנשים? מהי ליבת המחול? מה היחס בין השתייכות לגזע לעומת שייכות לחברה מסוימת? האם האדם השחור רוקד אחרת מהאדם הלבן כי זה אצלו "בדם", או שיש לזה סיבות אחרות? איך נוצרת מזיגה בין תרבויות? שאלות שכולן נבעו מפרשת הדרכים בה עמדתי: ישראלית המזוהה עמוק עם הארץ והתרבות שלנו, ושואפת למצוא את דרכה בעולם המחול הישראלי מבלי לוותר על הקסם האפריקאי. ידעתי שלא אוכל להמשיך לפתח את אמנות המחול שלי אלא אם כן אצליח לרדת לשורש העניין, אל מקורות הריקוד. כך גמלה בי החלטה לצאת למסע בברזיל, שבה מתקיים שילוב תרבויות -הילידים האינדיאנים, המגלים הפורטוגזים והעבדים שהובאו מאפריקה- ולהתחקות שם אחר תופעת הקרנבל.

לקרנבל שורשים במסורת הנוצרית, איך זה קרה שהקרנבל הברזילאי הוא מעין גלגול של תהלוכה אפריקאית?

רקע היסטורי: יורדי ים פורטוגזים הגיעו בתחילת המאה ה-16 לחבל ארץ ביבשת החדשה שאותו קראו ברזיל, על שם עץ שתוכו אדום, הגדל שם. יורדי הים שהיו חברה של גברים בלבד, לקחו לעצמם נשים מקומיות אינדיאניות וכך אוכלוסיית בני תערובת היוותה את הרובד הראשון של החברה הברזילאית. יש חוקרים המייחסים לעובדה זו את הפתיחות, העדר אפליה גזעית וחופש הפולחן הדתי המאפיינים את החברה הברזילאית. פיתוח מואץ עם גילוי שפע של מחצבים והקמת חוות חקלאיות על שטחים נרחבים יצרו ביקוש לכוח עבודה. עבדים הובאו מאפריקה המערבית, רובם מאנגולה, שממנה נלקחו כפרים שלמים אל באהייה, שבה הייתה הבירה הקדומה של ברזיל. האופי הנינוח של האדם הברזילאי, טוענים חוקרי פולקלור, מקורו בשבטים מאנגולה, שנודעו במזגם הטוב.

במאות הראשונות של השלטון הפורטוגזי שרר בברזיל משטר מלוכני שהשליט את הדת הקתולית. על העבדים נאסר לקיים את פולחניהם הפגניים-אפריקאים. אולם בני-אדם אינם ממהרים להינתק ממסורות וממנהגים הטבועים בהם עמוק גם בעוברם מיבשת ליבשת, אך מצד שני האדם הוא יצור סתגלני, כך, מכורח המציאות, סיגלו לעצמם העבדים השחורים מראית עין של קבלת הדת השלטת יחד עם שמירה מוסווה של דתם המקורית. האדם האפריקני, שביסוד אמונתו אלים רבים, לא התקשה לאמץ לו כאלים גם את הקדושים הנוצרים.

בסוף המאה ה-19 בוטלה העבדות, הסתיים המשטר המלוכני, חלה הפרדת הדת מהמדינה והחל תהליך של השתלבות האדם השחור האפריקני בחברה הברזילאית.

הקרנבל: הקרנבל הוא חג נוצרי המציין אירוע מחיי ישו הקרוי "היום הרביעי של האפר", יום פתיחת 40 ימי צום ואבל המסתיימים בחג הפסחא. 40 ימים אלה קשורים בתולדות ישו ושהייתו במדבר. "היום הרביעי של האפר" מתקיים תמיד ביום הרביעי הראשון של פברואר, קודמים לו – החל ממוצאי שבת – שלושה ימי פורקן והשתוללות.(3)

התושבים הפורטוגזים המשיכו לקיים את מנהג הקרנבל גם בארצם החדשה, ברזיל, אך העבדים האפריקאים לא הורשו לקחת חלק בחגיגות. הם היו כלואים במרתפים בימי הקרנבל, כשהם מתבוננים בעיניים כלות באדוניהם החוגגים, המתפרעים ומשתעשעים בהתזת מים ובוץ זה על זה בראש חוצות, או בנשפי ריקודים בבתים, שכן אז הקרנבל טרם התעצב כמצעד מחולות מוגדר במרכז העיר.

עם שחרור העבדים במאה ה-19 השתנה המצב בהדרגה. השחורים לקחו יותר ויותר חלק בקרנבל,(4) ודחקו את רגלי הלבנים עד שהתעצבה הצורה הנוכחית של הקרנבל שבו התהלוכה המרכזית היא נחלה כמעט בלעדית של השחורים. כך התהפכו היוצרות: הסמבה – המקצב האפריקאי – הוא השולט בקרנבל והלבנים הם המציצים מן החלונות בכמיהה לנוכח השמחה הגואה ולביטוי החופש האישי של החוגגים ברחובות. לבנים רבים כולאים את עצמם מרצונם בבתיהם בימי הקרנבל או מסתלקים מן העיר.

תהליך זה הוא תולדה של שני גורמים: נסיבות המקום והאופי האפריקאי. אומנם לא שררה בברזיל אפליה גזעית או דתית, אך ניתן להבחין בשכונות העוני המאוכלסות שחורים בלבד, בהם ממוקמים מועדוני הסמבה שהם חממה של הפולקלור הברזילאי. לשכבה הלבנה השלטת היה אינטרס מובהק לשמר את מעמדם של השחורים כשכבה חברתית-כלכלית נמוכה והקרנבל על ימי השמחה והפורקן שבו היווה אמצעי טוב להסחת הדעת מהמצוקות של שאר ימי השנה. הקרנבל מאורגן ע"י הרשויות התומכות במועדוני הסמבה. ההשתתפות בקרנבל מושתתת על השתייכות לקבוצה של אחד ממועדוני הסמבה שבעיר, אך התלבושת, שעולה הון, היא על חשבונו האישי של כל משתתף ומשתתף הנאלץ לעבוד כשנה שלמה לכיסוי ההוצאה. הפורקן של ימי הקרנבל, ושל ימי ההכנה הרבים לקראתו, חשוב לו מכל, אך העלויות הכרוכות בכך משאירות אותו בתחתית הסולם הכלכלי-חברתי.

בהוויית החיים האפריקאית הריקוד הוא אמצעי הבעה ראשוני, ותהלוכה-ריקודית היא מוסד-יסוד תרבותי משותף לכל. על רקע מסורתי זה אין פלא שעם שחרור העבדים בברזיל ניתן דרור לכמיהתם להשתלב באירועי הקרנבל. בהדרגה השתנה הסגנון ובקרנבל של ריו דה ז'נירו התהלוכה המרכזית, שהיא מצעד מחולות תחרותי נושא פרסים בין מועדוני הסמבה, היתה לאירוע החשוב ביותר הקרוי "ההצגה הגדולה בתבל", הצגה של צבע צליל ותנועה. אולם רחוב מרוצף אספלט בעיר מודרנית אינו שביל ביער ואינו מהווה רקע מתאים לריקוד במעגל כבטקס-פולחני אפריקאי. וכך התפתח שם צעד שיש בו משום צעידה במעגל ובכל זאת יש בו גם התקדמות לאורך הרחוב, וכן נוצרו גם תבניות כוריאוגרפיות מותאמות למצב החדש של התקדמות במסלול נתון כשמשני עבריו קהל צופים.

לפני שצפיתי בקרנבל עצמו ביקרתי במועדוני הסמבה, שבהם נערכו החזרות לקראת הקרנבל וניסיתי לקלוט ולהבין את צורת הביטוי במחול שאפיינה אותן. דברים רבים קלטתי אך גם רב היה הנסתר ממני. רק אחרי שנכחתי בטקס הכנסת פרח כהונה בעול תפקידו, שנערך במסגרת אחת הכתות הרבות הממשיכות לקיים את מנהגי הדת האפריקאית של אבות אבותיה, הרגשתי שנגלה לי בסיס הפירמידה הנסתר מהעין, זה שאת קצהו הגלוי הכרתי כבר קודם.

היה זה בצריף של חברי כת "קונדומבלה", גלגול של דת אפריקאית בלבוש ברזילאי. הטקס נערך בחדר קטן בצריף פח מרוצף. הרצפה היתה מכוסה שכבת חול שנשר מנעלי באי הבית – ונראה כאילו רצפה זו לא ידעה טאטוא מעולם. על משטח מוגבה מול הכניסה ישבה קבוצת מתופפים ובמרכזם המתופף הראשי. התופים תופי "קונגו", עור מתוח על גזע עץ חלול לפות בין הברכיים. הם תופפו בעצמה, בתהודה אדירה, החודרת "ישר לבטן", ולפני שידעתי היכן אני כבר נמצאתי במחוזות אחרים, אחרים ממה שחוויתי אי פעם בחיי.

הוסבר לי, שהצעיר אשר לו מיועד הטקס נמצא כבר שלושה ימים, בצריף השכן, מנותק מהעולם. ביממה האחרונה הוא נמצא בצום מלא, ועכשיו מלוויו הממונים על הטכס עודם עוסקים בהכנות אחרונות להלבשתו ואיפורו. בינתיים הגיע הכהן הראשי ותפס את מקומו בפינת החדר לצד המתופפים, אך לא על המשטח המוגבה. המתופפים המשיכו בשלהם – תיפוף בעצמה אדירה – וחברי הכת החלו להתאסף ולמלא את החדר. אני הייתי כבר לגמרי בריחוף, נכבשתי על ידי התופים, הרגשתי פיזית את גלי הקול.

כל מי שנכנס לחדר, גבר או אישה, התקדם לעבר הכהן הראשי, קד קידה בכפיפת ברכיים קלה והרכנת ראש, אחר כך ירד לכריעה עמוקה כבתפילה מוסלמית, מצח אל הרצפה, אחר כך השתטח אפיים ארצה למלוא אורך גופו, אחר כך התפתל מצד אל צד וכל זאת על הרצפה שלא כובדה מעולם. מישהי לידי דחקה בי שגם אני אלך לקבל את ברכת הכהן – כך הגדירה את מחזור הקידות – ואני ידעתי ששום כוח שבעולם לא יביא אותי לבצע קידות אלו לפני אדם כלשהו, בבגדים נקיים על רצפה מטונפת. נסחפתי על ידי התופים, אך נרתעתי מקבלת סמכות של אדם אחר. מה זה היה? הבדלי תרבות או הבדלי דת? אני הרי אתאיסטית! תהיתי על תגובותי באותו רגע ורבות אחר כך, והגעתי למסקנה שאיך שהוא אני כנראה יהודיה למרות שאני מגדירה את עצמי כישראלית אתאיסטית.

התיפוף נמשך ללא הרף. המתח גבר ובעיקר הצפייה לבוא הנער המיועד. לפתע הוא נכנס לחדר בלוויית מנחיו. כולם היו לבושים בבגדים רגילים והנער באזור חלציים בלבד, כולו מנוקד נקודות צבועות לבן, נזר נוצות לראשו. הוא נראה ער-ישן או ישן-ער – על כל פנים במין מצב שונה מכל האחרים. הטקס החל. הקהל נחלק לשניים. מספר אנשים, כנראה בעלי תפקידים, יצרו מעגל במרכז החדר והאחרים עמדו מסביב. הפיקוד עבר מהכהן הראשי אל המתופף הראשי, המקצב התחלף ובמרכז החלו לרקוד על קו המעגל ביציבה אפריקאית-עוברית, פנים אל האדמה, התקדמות בצעדים קטנים, עמוד שדרה חתולי ותנועות ידיים בזרימה אל האינסוף והכל בלוויית שירה תפילתית. תנועה על קו מעגל היא תנועה שיש בה המשכיות והיא מעוררת אצל הרוקד ואצל הצופה את תחושת זרימת הנצח. העצמה עלתה בהדרגה ואז באה הפסקה קצרה. המקצב התחלף, הריקוד התחדש והתנועה על קו המעגל נמשכה בצעד ובתנועות ידיים שונים במקצת. העצמה עלתה בהדרגה ושוב באה הפסקה קצרה. כל מחזור ריקוד היה תפילה לאחד האלים או האלות – מאלת הים ועד אל הרעם – תנועות הידיים סימלו כל אל. תבנית זו חזרה על עצמה ובכל פעם העוצמה גברה במקצת והזמן זרם וזרם.

המתופף הראשי הוא המחליט מתי להפסיק את הריקוד ומתי לחדשו, התוף שולט באנשים, ותכלית ריקוד-תפילה זה היא להביא את הנער לטראנס. נסחפתי אל זרימת הנצח, קיבלתי את שלטון התוף ולפתע זה קרה – התזזית אחזה בנער. מישהו פתח בקבוק שמפניה, הפקק עף אל התקרה בקול נפץ, בחוץ ירו באקדח אל השמים, מספר אנשים בקהל נתקפו גם הם תזזית. הכל קרה בו-זמנית, תזזית בכל, וברגע זה ידעתי שאני אחרת – בי התזזית לא תאחז. בינתיים חלה רגיעה חדלו הפרכוסים וההתפתלויות על הרצפה, הנער קם בערפול חושים מלא, עיניו עצומות וראשו מורכן והוא עכשיו אל. אנשים ניגשו אליו ולחשו לו דברים באוזן, בקשות ווידויים. אך על הנער היה לעבור עוד שלב בטרם יוכשר למלא את תפקידו סופית. היה עליו לרקוד עם מישהו ותיק ומנוסה ממנו, בעל אותו תפקיד במערכת כת זו. במקרה זה זו היתה אישה. הם רקדו במרכז החדר זה בצד זו, הנער בערפול מלא והאישה בהכרה מלאה. התכלית היתה להגיע לתיאום ביניהם, תיאום בהדגשות, בקבלת המקצב, באיכות התנועה בזרימתה. כל זה בעיניים עצומות, במקצב אחד ויחיד, במשפט תנועתי אחד, למוד וידוע מראש. על הנער לקבל את תכתיב איכויות הריקוד מהאישה ולהגיע לתאום מלא אתה.

הקהל מסביב, דרוך ומרותק, עוקב אחר התהליך, מבחין בכל גוון דק שבדק של שינוי בזרימת התנועה, מזוהה כליל עם חוויית הריקוד העוברת על השניים. הרגעים חולפים במנותק מקיצוב השעון, דבר לא קיים מלבד ההתמקדות במהלך התיאום בין שני הרקדנים, שכן רק כאשר יגיעו לתיאום הרצוי, לאחידות ולאחדות ויהיו כגוף אחד תובטח היענות האל לבקשות והמשאלות שהוגשו לו.

לפנות בוקר הגיע הרגע הזה ואז התפזרו כולם, מסופקים ומאושרים, איש לעברו.

*

אני ידעתי שמצאתי את בסיס הפירמידה הנסתר מהעין, זה שאת קצהו הגלוי הכרתי כבר מזמן. הבנתי שאם רוקדים כך עד כלות, מספר לילות בשבוע, מה פלא שההליכה פנתרית, הגוף דרוך ומוכן לרקוד כל רגע, הקצב מתרונן בדם כל העת, גם בעמידה סתם, נאמר בהמתנה לאוטובוס, שאז האצבעות מתופפות בין שזה על עמוד או על קופסת גפרורים. כאשר הקשבה לבן הזוג היא ערך עליון, מה פלא שאלף רקדנים מקפיאים תנועה כאיש אחד, להרף מקצב, וחוזרים ורוקדים כאיש אחד ולא תחת שרביט מנצח, כפי שראיתי בחזרות לקרנבל במועדוני הסמבה בריו דה ז'נירו. ואותה הקשבה לבן הזוג הרוקד לידך היא היוצרת את זרמי התנועה כזרמי חשמל הנעים מקצה אולם עד קצהו. כאשר אחד הרקדנים מגלה איזו וריאציה בתנועה, לאחר שעות של חזרה על אותם משפטי תנועה, מיד הוא משתף בתגליתו את הרוקדים לידו ואלה קולטים את האלתור, ובזה אחר זה מצטרפים רקדנים נוספים אל התנועה המועברת בזרימה. תופעה זו חוזרת על עצמה כשמדי פעם תחילתו של זרם התנועה מתרחש בנקודה אחרת ברחבי האולם וכך נוצרת תבנית בלתי צפויה של זרמי תנועה מופלאים המסתמנים בתוך הים הסוער של אלפי אגנים מרטטים בתזזית.

כשההרגל הוא לרקוד על קו המעגל, מה פלא שצורת היסוד בריקודי הקרנבל היא הליכה על קו דמיוני של הספרה שמונה, שלמעשה הוא מעגל מפותל, צורה המאפשרת את תחושת זרימת הנצח למרות שיש בה התקדמות אל מטרה, אל נקודת סיום. כאשר מאמינים, שבאמצעות ריקוד ניתן להגיע לאחדות עם האל, אל שנציגו הוא בשר ודם הנמצא ממש לידך ובאותו רגע של אחדות הוא הוא האל עצמו – מה פלא שאתה מקבל את גופך כמו שהוא ללא הסתייגות, ללא דעות קדומות, ללא הגבלות של מוסכמות אסתטיות, והאגן מרטט בחושניות תמימה ושוקקת חיים אצל רקדני הקרנבל.

נוכחתי לדעת שההשתייכות לכתות הפגניות, שמקורן באפריקה והנתונות בדרגות שונות של שילוב עם יסודות מן הדת האינדיאנית ומן הנצרות, היא הקובעת את סגנון הריקוד ולא השתייכות הגזעית.

ראיתי שחורים שהתרחקו מדתם ואיבדו את יכולת הריקוד המופלאה, את סגולות הריקוד האופייניות לבני עמם. ראיתי לבנים המשתייכים לכת מן הכתות הפגניות והם רוקדים בדיוק כשחורים.

***

מתוך הרצאה : "בין מיתוס לטקס: על מיתוסים שמאחורי טקסים"

המרכז הבינתחומי הרצליה

רנה שרת – מורה, כוריאוגרפית וחוקרת מחול. מנהלת המפעל לריקודי עדות (1988-1991), מנהלת אמנותית של תיאטרון מחול "ענבל" (1991-1993). בין יצירותיה: "הבא לי גורלי", המבוססת על מנהגי חתונה בקרב יהודים במרחב הצפון-אפריקני, "נמרוד והכתונת", "אגדה בחולות", "אובות", וכן "חלון לעולם המחול" – סידרת תוכניות לתלמידי בתי-ספר. ספריה שיצאו לאור: "קומה אחא" -דרך רבקה שטורמן במחול" (1988), "מחולנו לי ולך" – זאב חבצלת, דברים על מחול (2003), "מלכה בלי ארמון" – מיה ארבטובה, חלוצת הבלט הקלאסי (2005).

מתוך אוסף סיפורי עם נבחרים ערוך בידי פול רדין ואלינור מרוול, קינגספורט פרס, 1952.

3 באותו תאריך מתקיים הקרנבל במקומות שונים באירופה, באמריקה הצפונית, מרכזית והדרומית. בברזיל מתקיים הקרנבל בערים שונות ברחבי המדינה.

4 להלן כשמוזכר "הקרנבל" הכוונה לקרנבל של ריו דה ז'נירו.

***

1 רנה שרת – כוריאוגרפית, מורה וחוקרת מחול. מורה למחול בסיסי במכללה למורים לחינוך גופני בוינגייט (1968-1988). מנהלת המפעל לריקודי עדות (1988-1991). מנהלת אמנותית של תיאטרון מחול ענבל (1991-1993).

בין יצירותיה: "הבא לי גורלי", המבוססת על מנהגי חתונה בקרב יהודים במרחב הצפון-אפריקני; "נמרוד והכתונת"; "אגדה בחולות"; "אובות" וכן "חלון לעולם המחול" – סידרת תוכניות לתלמידי בתי-ספר.

ספרים: "קומה אחא, דרך רבקה שטורמן במחול", 1988; "מחולנו לי ולך" – דברים על מחול מעיזבון

זאב חבצלת, 2003; "מלכה בלי ארמון" – מיה ארבטובה – חלוצת הבלט הקלאסי בישראל, 2005 .

מתוך אוסף סיפורי עם נבחרים ערוך בידי פול רדין ואלינור מרוֵול, קינגספורט פרס, 1952.

באותו תאריך מתקיים הקרנבל במקומות שונים באירופה, באמריקה הצפונית, מרכזית והדרומית. בברזיל מתקיים הקרנבל בערים שונות ברחבי המדינה.

להלן כשמוזכר "הקרנבל" הכוונה לקרנבל של ריו דה ז'יינרו.

[ad]