צילום באדיבות יח'צ

ביוזמת להקת בת שבע קמה מסגרת כעין פסטיבלית שאליה הוזמנו  שבע עבודות של יוצרים שהיו בעבר רקדנים בלהקת בת שבע וכן יוצרים צעירים  שנבחרו על ידי המנהל האמנותי של המסגרת הזו- הרקדן והכוריאוגרף הלל קוגן.

עברו הרבה שנים שבהם להקת בת שבע כמעט ולא הזמינה יוצרים חיצוניים לעבוד עם הלהקה ולהכין יצירה מקורית שנחשפת במסגרת הרפרטואר. האחרון שבהם היה רועי אסף שהעלה עם הלהקה את 'אדם', שזכה להצלחה.

בשנים הממש אחרונות, מורגשת גישה הרבה יותר פתוחה ואנו פוגשים יותר מסגרות שבהן הוזמנו יוצרים להעלות את עבודותיהם בסטודיו ורדה.

פרויקט 'קו רוחב' שהתקיים ב-  12-15/2  מרחיב עוד יותר את פתיחת הדלתות ומאפשרת לקהל הבית ולקהל הרחב להיחשף לעשייה הפורייה של היוצרים העצמאיים שהמסגרות הפתוחות להם הצטמצמו לאחרונה עוד יותר עם המשבר המתמשך של עמותת הכוריאוגרפים.

שתופי הפעולה של הלהקה עם יוצרים צעירים היא כיום במוצהר חלק מהאג'נדה האמנותית-חברתית של הלהקה וכך נכתב בהזמנה ל'קו רוחב' : " …כלהקת המחול הגדולה בישראל שדוגלת בשיתוף, נתינה וחלוקת ידע, גאה בת שבע לתמוך ביוצרים צעירים ומבטיחים בתחום אמנויות הגוף והבמה.." 

מתוך ארבעת התכניות השונות, ראיתי את התכנית  השנייה –"אקזיט", שבה עלו עבודות של מתן דסקל, דואט של גיא שומרוני ויניב אברהם, סולו של עדי סלנט, דואט של בשמת ניסן והדואט הנועל את התכנית של יוסי ברג ועודד גרף.

יצירה מוסיקלית של מתן דסקל  פתחה את הערב. זו יצירה שנכתבה לארבעה מוסיקאים שמשתמשים בקול, בכלי נגינה ובמניפולציות אלקטרוניות מתוחכמות כדי ליצור משהו חדש ויוצא דופן ומסקרן. בחירה אמיצה וחשובה.

מבין שאר העבודות שעניינן תנועה, דווקא שני הדואטים הם שהעניקו לתכנית את שיאי האנרגיה הטובה שלה; הדואט הראשון היה ' Nothing to Something ' של גיא שומרוני  ויניב אברהם, שני רקדנים בעלי יכולת שהוכיחו כבר בעבר שטוב להם ביחד. השניים שונים למדי באופן תפיסת הגוף המחולית שלהם ואף ביכולות שונות, אבל הם חולקים חיבור שנבנה מהכימיה הטובה שביניהם ושעובד נפלא.

תענוג צרוף היה לראות איך הם חיברו את שתי הפרסונות שלהם ליחידה הדוקה שמותירה דרכי ביטוי אינדיבידואליות במסגרת שמספקת בכל רצפי תנועה ספורים, נקודת חיבור והשקה שבהם האחד מהדהד את רעהו ולרגע  קורה, כאילו באקראי ללא מאמץ, איזה אוניסונו קצר מתעתע שמבטיח כניעה הדדית, אך לא. כל אחד מהם הוא אישיות בימתית בעלת מאפיינים משלו ואם העין תעקוב במבט קווי אחרי ה- space pattern , על משקל רישומי ה-floor patterns  של המחול בתקופה הקלאסית, הרי שכאן נפגשים בצמתים מדויקים סלסולי הערבסקות  המפותלות של האחד, עם יציבותו של הבוגר האחראי ליצירת מחול בעל טקסטורה מיוחדת ומרשימה. החיבור החזק ביניהם מנביט ריקוד טרי, מפולפל, מקורי ומענג באופן קסום.

דיאלוג מהפנט סיפקו גם הדואו רב-הניסיון של יוסי ברג ועודד גרף. השנים חולפות והשניים כמעט ולא השתנו, למעט העובדה שהדואט שבנו : " רוב היום אני בחוץ ", הוא אולי מהמהודקים, מדויקים, המפעימים שזכורים לי. אין לי מידע אם הדואט מיועד להיות חלק מעבודה באורך מלא, אבל אם כן- שמרו לי כרטיס.

בפתיחה, עומדים השניים מצדי הבמה, זה מול זה. הם לבושים בתלבושת ספורטיבית לא פורמלית וכמו בתמונת ראי, פותחים את רוכסן ומתחילים להסיר את הז'קט במהלך מדויק קטוע לסגמנטים.

את חוט המבט המתוח ביניהם אפשר כמעט לראות. עימות בדרך? גרף נגש לברג ותופס אותו בצווארון החולצה. ביד  השנייה הוא חופן את קודקודו . נוצר מגע נפיץ. הם  בודקים היטב שאין איש רואה אותם ומתחילים לרקוד.

קשה להגזים בתיאור החן, ההומור והרוח הטובה השורה על הדואט לכל אורכו. שני מבצעים מוכשרים להפליא ששק האוצרות התנועתיים המיוחד שלהם ממשיך להתמלא, להתעשר ולהפתיע. ברג-גרף טווים יריעה עשירה בגוונים פסטליים עשירים שמצליחה לרבד מערכת יחסים בימתית בזכות דיוק, עיתוי מושלם, אורכי נשימה תואמים ואינטליגנציה גופנית וגם זו האחרת, שבלעדיה זה לא יכול לעבוד.

שני השותפים ליצירה עובדים יחד לא מעט שנים והתחושה היא שהזמן פועל לטובתם ולא הכהה את הזיק הממזרי בעיניהם והדואט הוא ההוכחה.

נדיר כל כך לראות עבודה שאין בה שנייה מיותרת, שהיא שומרת על הקו התמטי שלה באופן קונסיסטנטי ומהודק ומביאה לבמה מטעמים חדשים; חכמים, מקוריים, אנושיים וכבונוס- מעלי חיוך.

בסוף התכנית נותרה תחושה ממלאת של סיפוק ונחת במיוחד משתי העבודות של צמדי היוצרים בערב זה.