Jin Xing Dance Teatre Shanghai. Suzane Dellal. Februaty 9

צילום: באדיבות יח'צ

פרולוג מתבקש

זהו ביקורו הראשון של תיאטרון המחול משנחאי מיסודה של הכוריאוגרפית ג'ין שינג  ששמה הולך לפניה. היא עצמה ביקרה כאן כמה וכמה פעמים וכבר אז התפרסמו  שלל אנקדוטות אודותיה בפירוט יתר.

שמה הולך לפניה לא מעט בזכות סיפור חייה רב התהפוכות שלא יאומנו, אותו היא חולקת עם כל הקהל המגיע להופעותיה במולדתה ומחוצה לה וכעת כשהיא סלב-על בארצה, שותפים לחייה גם כמאה מליון צופי טלוויזיה שמכורים לתכנית האירוח הפופולארית שלה בטלוויזיה הסינית.

מהמפורסמות היא, שפעם היא הייתה גנרל בצבא סין שהוכשר באימונים מגיל צעיר להיות הרקדן המצטיין של סין והוא אכן זכה בתואר הרקדן המצטיין של סין בתחרות. ומשהגשימה את המטרה, הבינה שהיא מוכנה לעשות הכל בכדי להיות גם הרקדנית המצטיינת של סין, כאישה, היא נותחה והפכה את מינה. משהחליטה להקים להקת מחול משכנה את ביתה והגשימה גם את השאיפה הזו ואז הלכה ואימצה שלושה ילדים וגידלה אותם כמה שנים כאם חד הורית. היום היא נשואה –פעם שנייה-  באושר. כמובן.jin xing shanghai, 2017  group, 2 jpg

את הנאום הכולל את כל פרטי הביוגרפיה הכי אינטימית שלה היא חלקה עמנו  בהפסקה שבין שתי העבודות של הערב.

אין ספק שהיא אישה חזקה ומדהימה אבל לנאום המשופשף שלה שמצוטט שוב ושוב במשך שנים, משתרבבת הרגשה טורדנית בשל האינטימיות שהיא כופה על קהלה השבוי שכבר ישוב בכיסאו.

התחושה היא שהיא משדרת תעמולה לאומנית מעבר לגבול הדק של סבטקסט, שמפאר את הפתיחות והליברליות של הממשל ביחס לנושאי מגדר וספציפית לפחות, לגבי הטראנסג'נדרית הזו. *( ראה קישור המתאר את המציאות של קהילת הלהטב"ית בסין) שבו ברור כי המציאות מורכבת בהרבה.

היא בחרה לשבח את הצבא, שמסתבר לדבריה יעשה הכל כדי לקדם פיתוח מצוינות בתחומי האמנויות, והוא נותן את החינוך הטוב ביותר שניתן להשיג במדינה בתחומים אלה לילדים בעלי נתונים בדוקים מכל רחבי המדינה. אלה שעברו את המבדקים, נלקחים מבתיהם ומגויסים לצבא בגיל בית הספר היסודי. הם גדלים במסגרות הצבאית, ועולים בסולם הדרגות ומתוגמלים כלכלית על פי מידת הצטיינותם.

המופע:

 הלהקה העלתה בערב זה שתי יצירות. הראשונה: 'מרווח תשיעי' (2012) של ג'ין שינג שעוסקת בנשיות במובן המקובל של המילה, ו'כלוב ציפורים' של הכוריאוגרף ההולנדי ארתור קוגלין ( Arthur Kuggeleyn ) למוסיקה של כריסטיאן מאייר ואלברטו איגלסיאס (, Alberto Iglesias, Christian Meyer  ).

הצבה של שתי עבודות המחול העכשווי האלו זו מול זו, מסבירה היטב וללא מילים את המרחק, או השוני שביניהן.

שינג פותחת את האור על במה ריקה למעט סידרה של תשעה זוגות של נעלי עקב שונות זו מזו. אין כרטיס ביקור יותר בהיר מזה. נעלי עקב ומוסיקה מתוך 'דבר אליה' של אלמודובר. במהלך העבודה העיסוק בנעלי העקב לא פוסק, בין אם מדובר כאביזר במה עיצובי או כאביזר זהות נשית שננעל, מוסר, נאסף בחמדה לגוף או מושלך במיאוס.jin xing shanghai, 2017  hazy group, 3 jpg

תשע רקדניות לבושות בשמלות שחורות רכות, מבצעות קומפוזיציות נעימות לעיין, אסתטיות, כמעט ללא הבעה בנינוחות גופנית שלא נוטה לאתגר אותן. בעבודה נשמרת זרימה נעימה, והן נראות מוחמאות במיוחד כשפס הקול עובר לביצוע השברירי של 'פאלומה' .

שינג יצרה כמה מבנים פשוטים יחסת אך אפקטיביים וביניהם בלט במיוחד הפרגמנט שמורכב משורה צפופה של נשים שצועדות יחד קדימה או אחורה על ציר קבוע של הקיצוני בשורה. מתוך הגוש הרג'ימנטלי  פורצת החוצה כל פעם רקדנית אחת ששוברת שורה, אבל חוזרת למקומה ומאפשרת לחברתה לצאת ולבדוק אם כלו המים מחוץ לאזור הבטוח.

שינג אמנם עוסקת בנשיות אבל יותר מזה, בדימוי הנשי, במובן מסוים הנשים שלה מחופצנות, באופן בו הן עוסקות בקלישאות של נשיות.

 זו עבודה נעימה לעין, מבוצעת היטב, חסרת איתגורים, שיושבת נח במיינסטרימיות ישנונית משהו.jin xing shanghai, 2017 line 1

כמה רחוקה העבודה מהעוצמות שמקרינה שינג עצמה, שמשמרת את הדיבור האסרטיבי, רב רהב, שאימצה או חונכה לו, שמלווה אותה גם היום. יש לה גם היום טון דיבור של מי שרגיל לדרוש ולקבל זכויות, עוד מימיה כקולונל המצטיין של המחזור.

איפה הקולונל כשצריכים אותו, איפה הגבר הנועז שהפר מוסכמות ושבר יותר מתקרת זכוכית אחת  בדרכו אל כיבוש עולמו. אין לו זכר בעבודה הזו.

וממש ממול...

משרק שנכנסו הרקדנים המבצעים את עבודתו של קוגלין, הורגש איך במקום הנינוחות-של-מקום-מוכר, שהשרתה עלינו שינג, התעוררנו לריח מעורר של משהו חריף באוויר. ריח של חיים, גברים ונשים, ריח של הבטחה.

המוסיקה הקצבית שמתחברת לדופק ויוצרת תחושת עוררות היפנוטית עושה חצי מהעבודה. המחול שמתלבש עליה, מעצים את התחושה כפליים.

מהשנייה הראשונה מבלי לדעת למה לצפות בעבודה החדשה, פרודות האוויר החלו לזמזם ( לצפייה ביצירה בלי לקרוא את התכנייה יש יתרונות ולעתים להיפך) . זו הייתה האנרגיה שחיברה בין המוסיקה והתפיסה המחודדת של הגוף הרוקד שלומד להשיל מעליו קליפות. הלהקה קמה לתחייה, ניצוצות בעיניים והגוף משלח אבריו להלמות ביט מוגדר, אובססיבי, מהפנט ואקסטטי, אבל תמיד מרוסן. המתח בין הקיטור המצטבר והריסון הם אחד המרכיבים הדרמטיים הדומיננטיים על הבמה.

 הטיפול בעבודה באמצעות ההתייחסות לגוף בחלל, בהחלט יכול להיות תוצר של מי שבא מתיאטרון קודם למחול. בשלב מסוים נקלטים הרקדנים שמחייכים בחיוך רחב ובעיניים מוארות, כאילו לשם שינוי הם התשובה במקום השאלה או הפרופוזיציה.

הם גוש של קהילה פתיינית, סבוכה להנאתה בסדרות  ארוכות של תנועות החוזרות על עצמן. אחר כך מקיפים, מתכנסים איש על פי דרכו, סביב אחת הרקדניות, זו שכבר הרבה זמן עומדת שבויה במקום אחד ומושכת כתפיים לאחור בסטקטו  אינסופי תוך שהיא זוקרת את שדיה קדימה. קצת חצופה, וקצת מסירה כבלים בהנאה, וטוב לנו עם זה.

 העבודה בנויה היטב ואם כי אין בה עושר תנועתי מתוחכם במיוחד, היא מצליחה להיות מאד מגוונת. צילומי ענני חורף מוקרנים על המסך האחורי; את העננים הכבדים כהים, מחליפה תמונה שבה נחשפת תכלת שמיים בין עננים הולכים ומקלילים.  בחירה טובה שמשקיטה את המכניות שבמקצבים הבלתי פוסקים. לעבודה של קוגלין יש סגנון מובהק בעל מאפיינים ספציפיים ויחס סינרגי למוסיקה שמלווה אותו, שאתם הוא מצליח לעבוד על ריבוי וריאציות  ששומרות על דומות עקרונית, אבל מייצרות גוונים תוך שליפת מעברים מפתיעים ומחדשים לאורך העבודה.

———————-

* http://www.thedailybeast.com/articles/2015/03/28/china-has-one-amazing-transsexual-celeb-but-lousy-lgbt-rights.html

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *