צילום: אסף עייני

הכוריאוגרפית העצמאית נעה שדור שתפה פעולה עם תיאטרון מחול ענבל ולרשותה עמדה קבוצה המונה תשעה רקדנים, חבורה בלתי הומוגנית בעליל, אך מסקרנת ביותר.

באותן העבודות שלה שראיתי, הצטיירה שדור כיוצרת אנינה, שקולה, אפילו מחושבת, שמקפידה על אסתטיקה גם בתנועה ובקומפוזיציות וגם באמצעי הבמה הנוספים כגון עיצוב המרחב, תאורה ומוסיקה וכך גם בעבודה הנוכחית: ' לפתע היינו לגמרי לבד', שעלתה בבכורה על במת תיאטרון המחול ענבל.

זו במה שדורשת לא מעט מאמץ כדי לקיים בה את המרכיבים הללו באופן מיטבי ושדור הצליחה לבנות חלל רחב מהרגיל, לבן, נקי, באמצעות ריצפה לבנה שנמתחת מעבר לקלעים וקיר אחורי לבן לאורכה. במהלך התנהלות העבודה, הסתבר שההחלטה היא לא רק צורנית , אלא פונקציונלית  ונדרשת.

העבודה הזו מבוססת במובהק על תנועה, בניגוד לזרם המושגי שעדיין יש לו תומכים בשדה המחול בארץ. מדובר בתנועה נטו, שאינה נסמכת על הבעה ומחוות שמצביעות על מצב רגשי ספציפי, או מגישה הצעה לנרטיב כזה או אחר.  גם לא נכון להשתמש כאן במושג נופי נפש. מה שכן, יש נקודות בזמן שנדמה כי נוצרו תוך ריפררור לעבודות אחרות, או למציאות תלוית זמן.

העבודה נפתחת בסולו  איטי על מוסיקה של רעש אלקטרוני- שיצר שחר אמריליו- שמשמש פרולוג, מין שליחת גששית לבדוק את המצב. הרוקדת לבושה בכותונת אדומה רחבה וקצרה שסוגרת את הגוף ומציבה אותו כחומה בצורה. הריקוד מתחיל בהילוך איטי והוא מורכב מסדרת מחוות ידיים וגוף מאופקים יחסית ועובר זמן עד שהרקדנית משחררת את החבל ומגבירה אינטנסיביות. לאט מצטרפים שאר הרקדנים.  לכל אחד החל מכניסתו לבמה יש מאפיינים משלו שילוו אותו לאורך העבודה. בשלב מאוחר יהיה מצב שלהצעה (proposition ) שלו יתווספו אחרים.

אותו מהלך שמתואר כפרולוג, מהווה מתווה התנהלותי גם לקבוצה כולה שהולכת ומבססת יחסי קהילה. כמו שכל פרגמנט, דהיינו רקדן, אוגר שכבות בהבניית הפרסונה שלו והשלתה, כך בונה הקהילה מעבר מאוסף של יחידים, לגוש שחולק דופק, מטרה, התנהלות מרחבית שמסמנת אותו כיחידה מרובת אברים. הוא עובר משלב של התרחשות רב מוקדית, אל החום והנוחם שבאוניסונו, גם אם יש בו סדקים. מהלכים שהולכים ונעשים מורכבים, ויותר אינטנסיביים כפי ששידר כאמור הסולו הפותח.

שלב ראשון מתגבש די מהר , כשכל אחד כבר הציג את המטען האידיוסינקרטי שלו וכבר נוצרה היכרות תוך זיהוי וביסוס הייחוד של מרבית המשתתפים שמצטופפים יחד לראשונה בפינה השמאלית של הבמה.

משם בונה שדור סידרה שלמה של מהלכים משמאל לימין וחזרה שוב ושוב, הבנויה מהליכה, זחילה בהילוך איטי של גוש תלת מימדי צמוד קיר אחורי. הקומפוזיציה פרוקת האיברים, משתנה תוך כדי המהלך גם באופני ההתקדמות וגם בגיאומטריה שלה שמאפשרת משחקי גובה- בעזרת הקיר- וכן, באמצעות מגע רציף מורכב, משחקים מפתיעים ברוח קונטקט אימפרוביישן. המהלכים מאד אסתטיים ומעניינים ושיאם אולי בשלב שבו אחד הרקדנים נישא מעלה על ידי הקבוצה, כשהוא שוכב על הצד ופניו לקיר והוא דוחף עצמו ברגליים ובידיים ומתקדם כך. הוא נראה כמו לטאה ענקית הנישאת באופן טכסי בתהלוכת שבט קמאי.

בחלק באחרון של העבודה חלה תפנית. העבודה נשענת יותר על אוניסונו, על עבודה אנסמבלית של קהילה שבנתה אמון. משהו מוביל אותם לפזז בזריזות, להתמגנט למעגל של אוחזי ידיים ותנועות סיקול רגליים. מעגל שמתהדק וניתק וחוזר חלילה. האם זו רוחה של ההורה, דהיינו, רוח חלוצית, טרום מדינה, ציונות, עידן טבול תקוות, או ניסיון לקחת סמל בעל אתוס ולנכס אותו לצרכים בעלי מטען שונה?. המוסיקה קפצה למסלול אחר לגמרי, מהיר, מאיץ דופק, מתנגן.

והסיום – מאופרה אחרת. כולם ובראשם הרקדן המזוקן בכותונת צחורה ומכנסיים שחורים, שנראה כדתי לכל דבר, מאמצים צעדה מהירה, מין קפיצה ברגליים מושלכות קדימה, שלי נראה כלקוח מריקוד עם- אירובי- חסידי שעוד לא נולד. הפרק המסיים הזה  מעלה תפיסת גוף ושפת התנהלות שונים בתכלית שלא באו לביטוי בשאר הפרקים ומותירים תחושה של תפר מטופל פחות.

העבודה בהחלט מעניינת ויש בה חלקים מרתקים במיוחד. מבלי לגרוע מהעניין שיש בעבודה המורכבת הזו, אומר עם זאת, שלא כל המעברים צולחים חיבור בלתי- מכיל בין המשלבים הסגנוניים השונים.