צילום: Zhang Xanchao

אחת משלש להקות הבלט שזכו בתואר להקת בלט לאומית, באה לסיור בישראל לרגל חגיגות כינון היחסים עם סין. הלהקה מגיעה ממחוז ליאונינג בדרום מנצ'וריה, וידוע על להקה לאומית נוספת בבייג'ין .

 לפני 25 שנים (ב- 1992) ביקרה בישראל להקת בלט מסין ששמה הרשמי היה  The Central Ballet Company , והיא הוצגה כלהקה הלאומית הראשונה. כבר אז נחשפנו ללהקה שיש לה  בנוסף לרפרטואר קלאסי, גם עבודות בלט מקוריות של כוריאוגרפים סיניים שיצרו עבודות בעלות מסרים פוליטיים, שהיו משב רוח אקזוטי אמיתי.

מתוך הרפרטואר הקלאסי של הלהקה הנוכחית- China National Ballet Liaoning, נפלה הבחירה עבור הסיור בישראל  בבלט 'שודד הים' (Le Corsaire), אחד מהעבודות הדינוזאוריות,  מהפחות מעניינות בין עבודות  הבלט של המאה ה-19. על פי רב, נהוג לרקוד בעיקר כמה וריאציות שנתחבבו על הקהל ועל הרקדנים ואותן ניתן לראות בתחרויות מחול וערבי גאלה של כוכבי בלט. יש כנראה סיבה מדוע הבלט השלם לא הפך פופולרי במיוחד. רבים סבורים כי נדרש מבט סלחני במיוחד בכדי לצלוח ערב שלם של שודדי הים, שלא מביאים בשורה בתחומם.

העלילה הסכמטית נבנתה בעקבות פואמה של לורד ביירון, שגם הוא, כמו אמנים מתחומים שונים, נמשך לאקזוטיקה המזרחית. למרות פשטותה, ההפקה ראתה צורך להקל על הקהל הבוגר, והקדימה כל מערכה בקריינות המסבירה לנוכחים בדיוק מה הם עומדים לראות, פרקטיקה מיותרת ומביכה שהולמת אולי הצגות לגיל הרך.

התקציר:

 ספינת שודדי ים המשייטת בים התיכון נטרפה בסערה והניצולים שנסחפו לחופי יוון, פוגשים בחבורת נערות  שמטפלת בהם ומנסה להגן עליהם מאויביהם, חבורת חיילים תורכים.  האהבה בין קונרד מנהיג הפירטים והיפה בבנות- מדורה, מתאהבים. העלילה מתפתלת סביב הרפתקאות הפירטים, הנערות ושלל חבורות  הלוטשות עיין לעברן ובהם, סוחרים ממולחים, סוחרי עבדים אקזוטיים והפאשה העשיר שחולם להעשיר את ההרמון שלי בנערות הנאוות. חרבות נשלפות, גלימות מתנופפות והטובים מנצחים. הטובים יחסית.

כל חטיפה ורדיפה היא הזדמנות לשנות קצת את התפאורה העשויה קרטון, צבע, ואביזרי במה מבצק נייר. וכל תזוזה סיבה להחליף תלבושות וסגנונות לבוש. בין אם ההתרחשות על שפת הים, בכיכר השוק, בהרמון או במערה, את העין יתפסו תלבושות אתניות צבעוניות ; גלימות בסגנון פרסי, קפטנים תורכים, וגלביות ערביות עם כאפיות ועקל. לצד ריקודי בטן ומעט ריקודי עמים פחות מזוהים, מדלגות הרקדניות על בהונות בשלל גווני הטוטו.

ככלל, רקדני הלהקה מרבים לעזור ולפרש במחוות פנים וידיים את הסיפור ולהדגיש את רגשותיהם בנידון, באופן שונה מהנהוג במערב.

הלהקה הכוללת מעל לשלושים רקדנים, נאלצה להצטופף על הבמה בהרצליה, שהיא לא מתאימה לצרכים של להקת בלט לא קטנה, כמו זו. לזכות הרקדנים ייאמר, שדבר זה לא הרתיע אותם. כשצפוף, פשוט מקצרים את מספר הקפיצות, מצרים צעדים ומצטופפים קצת. ניכר כי לרובם יש שנות אימון רבות שמאפרת רמת מיומנות בסיסית סבירה בהחלט.

זה כל התורה?

בסופו של דבר כל הפקה של בלט קלאסי עומדת מול הרף שהציבו מיטב הלהקות ומיטב הסולנים בעולם, לדורותיהם. צריך אומץ לקום ולנסות להוסיף עוד הפקה אם אין לך משהו מיוחד ובעל ערך להציע ועומדים לרשותך מבצעים קאנונים. כל הפקה תקום ותיפול לא על תפאורות מגוחכות או תלבושות סרות טעם, אלא על איכות הביצוע של הריקוד; טכניקה ללא דופי, ערנות לפרטי הפרטים הסגנוניים והתוכניים הגלויים והסמויים והניצוץ האלכימאי  שיטעין את הביצוע בהשראה האמנותית החמקמקת.

שורה תחתונה

 בצדק נתפרה ההפקה ליכולות הרקדנים ולמחשבה על חשיפה נרחבת לקהלים שונים, שתתגמש על פי תנאי המקום. וכך ראינו תמונות צפופות, לא מבריקות כוריאוגרפית, שבהן יש מגבלות ביצוע, הסולנים, כמו קונרד, נדרשו להראות טוב, אבל התפקיד לא היה תובעני במיוחד. החלקים היותר וירטואוזים קוצרו ומותנו בחלקם, אם כי עדיין נותרו הבזקי ניצוצות.

 מצד הזכות ראוי לציין את הסולניות בתפקידי מדורה וגולנרה – בתכניה יש חלופות לתפקידים הראשיים  ואין לדעת מי רקד בערב הנתון- שתיהן חזקות וענוגות, עם עבודת ידיים מעודנת במיוחד של גולנורה. כן בלט הרקדן בתפקיד העבד שלל קונרד שביצע את הווריאציה המפורסמת של לה קורסייר. גם לרקדניות נוספות בתפקידי משנה יש בסיס טכני ראוי בהחלט. בהפקה זו הרקדניות נראו טוב מהגברים והקסימו בחיוכים מלבבים שנדיר לראות.