Bobbi Jene Smith- Harrowing, Suzanne Dellal, December 12

צילום: derrick belcham

מעת לעת מארחת להקת 'בת שבע' יוצרים עצמאיים ומאפשרת להם להעלות עבודה עצמאית בסטודיו ורדה של הלהקה. הפעם העלתה בובי ג'ין סמית' את עבודתה- Harrowing בהשתתפותו של הרקדן הצעיר אור מאיר שרייבר, (24 ) חבר להקת 'בת שבע' מזה שלש שנים ובן זוגה של סמית' בערך מאותה עת.

בובי סמית' (33 ) זכורה לחובבי המחול כאחת הרקדניות המובילות של להקת 'בת שבע'  במשך כעשור  עד לפני שלש שנים, אז עזבה את הלהקה, חזרה לארה'ב ושם התנסתה ביצירה במספר מסגרות. את הגרסה הראשונה לעבודתה הנוכחית יצרה סמית' עם הרקדן דויד הארווי (David Harvey   ). לאחרונה היא חזרה ובקרוב תצטרף שוב ללהקת 'בת שבע'.

עבודתה זו עוררה סקרנות בעיקר בזכות המוניטין המצוין שרכשה כרקדנית  וניתן היה להבין שהעבודה מתייחסת למוטיבים ביוגרפיים, להיסטוריה רגשית ולניסיון לבטא מצבים אנושיים בשפה תנועתית בעלת תת- שכבות הכוללות מרכיב נרטיבי. כמו כן הייתה סקרנות לגבי ייחודה ועצמאותה של השפה האמנותית שגיבשה סמית'.

ייתכן ובעצם לא ראינו את העבודה במלואה מאחר ובתכניה כתוב שהעבודה כוללת הקרנת מולטימדיה וכן, אורך המופע היה קצר מהמתוכנן, כך שיתכן וביום מהימים נראה עבודה מלאה יותר.

את שם העבודה Harrowing    ניתן לתרגם כפעילות שיוצרת מצוקה ( מובן מילוני נוסף- משדדה, פחות רלוונטי לענייננו). היצירה מחולקת למספר פרקים ולטעמי, הפרק הראשון היה המרשים והחזק מכולם.

אור שרייבר ובובי סמית' עומדים דקות ארוכות אחד מול השני במרכז הבמה. קרובים למדי. מביטים זה בזה ללא שינוי בהבעה. לוקח זמן עד ששני הגופים מתחילים לנוע קלות, כאילו רוח ערבית קלה מניעה אותם; שני קוים מקבילים שומרי נגיעה.

התנועה האיטית מקבלת איכות מדיטטיבית עד שאחד מהם שובר את הקסם ועוצר בעוד השני ממשיך לנוע ומושך את בן זוגו חזרה, אל תנועת המטוטלת  עד שסמית' נעמדת על קצות האצבעות ומצליחה להניח את סנטרה על עטרת ראשו של שרייבר, בעודו מתכווץ למענה.

והנה, היא נשכבת, ספק נופלת על הגב ושרייבר מושיט אצבע ונוגע באצבעה- במחווה שמרפרר ל ' בריאת האדם' של דה וינצ'י – ובכוח אמונתו, אהבתו, מרים אותה על רגליה.

נושא הפתיחה מכיל את מרבית המרכיבים שיבואו לביטוי בשאר חלקי היצירה, באופן מרומז, מעודן, שברירי, רוחני כמעט, בין אם מדובר שאמון ושברו, בהיקסמות מאותם רגעים שבהם שני גופים נושמים יחד, חווים זה את גלי מחשבתו, תשוקתו של האחר, ובחלוף הזמן, כשהקסם קהה, נותרו אגרופים קמוצים. נוצר ריק שמבקש להימלא.  bobby gene smith, harrowing, 2016

כל אותם תהפוכות שעוברות על אדם, הפכו בידיה של סמית' למאגר מחוות, לגוף המבקש לחולל את הארכיאולוגיה הרגשית שלו.

רב הזמן העבודה נשענת על תנועה, איכות תנועה, בחירות מעודנות של דקויות תנועה  שמספרות באופן כמעט מופשט על עליות ומורדות, על כאב והבטחה ועל מידה של אופטימיות.

פעמיים משתמש הצמד סמית'- שרייבר באביזרים חיצוניים. בפעם הראשונה סמית' צועדת עם חבילה קשורה של כפיסי עץ מהוקצעים ומטיחה אותה לזרועותיו של שרייבר. החבילה מתפרקת ושרייבר בעקשנות מנסה למצוא זוגות כפיסים שישענו זה על זה –כה סימבולי- ויצליחו להתייצב.

לקראת הסוף שרייבר יוצא מהבמה ושב עם שק בד לבן תפוח ככרית. וזורק אותו למרגלותיה. עובר זמן, אך בסוף היא גוררת אותו לפינה, רוכבת עליו ומאוננת, אקט שהוא יותר עצוב ומתריס מאשר חושני ומהנה. שני האלמנטים האלה נותנים מימד קונקרטי לעבודה הבנויה בעיקרה על רמזוזי דברים ובונה עצמה מצבירת רבדים דקיקים. במידה מסוימת, הם מסיטים את לבה של היצירה למקומות שלא זכו בטיפול מספיק אינטגרטיבי.

בסיכומו של דבר, הכוריאוגרפיה משכנעת מאד ברמת החיפוש הכנה והעמוק אחר דרכי ביטוי אישיים, והפתיעה בהבניית התפקיד שלה בדואט בתנועה שבמודע, רחוקה למדי ממאפייני שפתו של נהרין, המנטור שלה במובנים רבים, שבהם עוצמות אורבניות עכשוויות. לא אחת סמית' הזכירה לי בהזדככותה, כמה דמויות נשיות שאפשר למצוא בעבודות של קיליאן ואק דווקא, החלטה אמנותית שהותירה געגוע.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *