צילום- תמר לם
מהדורת 'הרמת מסך' 2016 זכתה מכך שנוהלה הפעם על ידי שני מנהלים אמנותיים: הלל קוגן ואיציק ג'ולי שבאים מדיסציפלינות שונות . ההבדלים המסוימים בתפיסתם האמנותית, הניבו השנה תכנית מגוונת יותר, לעומתית פחות, ששמרה על עמדה ליברלית יחסית.
מאחר ונבצר ממני לראות את מסך 4, כל הנאמר מתייחס לשלש התכניות הראשונות בלבד. בשתי היצירות הפותחות של המסך הראשון, היו מרכיבים יחודיים שסימנו רף סקרנות גבוה של יוצרות המחפשות את קולן האותנטי שלא מתחת לפנס.
תמי לייבוביץ' בעבודה ' Calling ' זימנה חמישה פרפורמרים : אור אבישי, אור אשכנזי, משה שכטר אבשלום והיוצרת עצמה, שפרצו בשירה רב קולית –מוסיקה: Nirvanan- ומשתמשת בשירתם המאד מטופלת, כמרכיב קול מפתיע שפועל באופן תפקידי בדומה לאופן שבו קבוצת רקדנים משתמשת בגוף. לאחר שנתקבע מוטיב מרכזי, חברי המקהלה מפרקים ובונים את השילדה המבנית המוסיקלית ומעצבים דרכה שינויי דינמיקה, אינטנסיביות וחבירה בינאישית, תוך שהקומפוזיציות הסטטיות הראשוניות, הולכות, מתפרקות וחוברות. בסופו של דבר יוצרת המקהלה קהילה, והפרפורמרים עצמם נראים מרוגשים מהדרך, אם כי העבודה למרות ייחודה, לא ממש הצטללה והתעלתה על סך מרכיביה.
מיכל סממה ממשיכה בנתיב שראינו בעבר והיא טוענת את אברי גופה במשמעויות ובתת-נושאים . שם העבודה: 'אנדרטה לתרנגולת' מעורר מידית סקרנות והתרסה. מה הדבר שהוביל לחיבור העוף הבנאלי והכה נפוץ במדינתנו, ל'אנדרטה', ששמורה ליחידי סגולה שהאומה מקבעת את זיכרונם בקנון הלאומי בממון רב. הנה פה, תרנגולת שחייה קצובים במשורה משתדכת לאנדרטה המבקשת חיי נצח.
היוצרת , כמו רבים מהיוצרים, מצרפת טכסט שמטרתו להנכיח תהליכי חשיבה מורכבים, שהעבודה הפיזית על במה, מתקשה לספק לקהל המגוון באותה מידה של רזולוציה. והיא כותבת: "אני מבקשת להפוך את היוצרות ולהתבונן על האנדרטיות של הגוף ועל הגופניות של האנדרטה". כך או כך, הופכת סממה, שמתחילה את היצירה בעמידה מאחורי פודיום נואמים, להוביל את העבודה למימד תיאטרלי יותר, תוך שימוש בדמיון והומור. היא זו שזוחלת לקראת הפיכתה לתרנגולת במבט אירוני מחודד. בעזרת כפפות גומי צהובות ואדומות על כפות הידיים והרגליים היא מצליחה לתת מימד פואטי, אסתטי ומשחקי, תוך חשיפות קצרות לרבדים נוספים של הפרפורמנס.
שתי עבודות שהעידו על עבודת אוצרות נכונה מילאו את מסך 2 בהרבה רגעים מענגים. שונים לגמרי בהוותם מאלה של התכנית הראשונה.
זה התחיל עם 'תמיד זה כאן' דואט של עדי בוטרוס שאותו הוא רוקד עם אבשלום לטוכה.
בוטרוס הולך ומפתח את שפתו ותפיסת הגוף שלו באופן קונסיסטנטי ולדעתי, זו העבודה היותר שלמה שראיתי. בוטרוס כותב "הגוף נושא את הזהות שלנו". במובן זה אין לו מתחרה שמבין את זה יותר. נקודת המוצא שלו היא פוליטית בה במידה שהיא הומנית באופן עמוק. הוא רואה קשר בין תגובת הגוף למתרחש במרחב הציבורי, לדבריו, וזה מוטיב מעניין להביט ולהכיל את העבודה.
לשני הרקדנים המצוינים יש גישה לקונטקט ולזוויות היפ-הופיסטיות בעבודה, שנוקו ועובדו במידה הנכונה, תוך שימור חלקם האותנטי בתוך עיבוד בימתי מדויק ומבריק. יש בעבודה לא מעט סוכריות, במובן של "ללקק את האצבעות" כמו סידרת הנפילות –גלגולים- עמודת ראש וסיום, שמצביעה כמובן על יכולת, אבל יותר מכך על חוש תזמון וקצב מצוינים. לדעת עד כמה למשוך פואנטה זה כישרון מולד. היו לא מעט רגעי קונטקטים לתפארת, הנפות הוריזונטליות נוגעות, כמו גם הרקדת הגוף על הגב שמוליכות אותם יחד סנטימטר אחר סנטימטר אל הסוף, אם תרצו- אל המוצא.
בעבודה יש מידה של חשיפה, של תחושות תת-עוריות, של ערגה ושל חומות. זה עבד עלי.
אנדריאה קוסטנזו מרטיני ' Scarabeo ' – (חיפושית, כאן במשמעותה כחותם חרפושית, באיטלקית. מהמילה נגזר גם שם המשחק 'שבץ נא')- מעלה דואט שבו הוא רוקד עם אבידן בן גיאת. הם מתחילים בתנועה ריתמית סימטרית ומשתעשעים פוזיציות ראי עד להשתבשות הראשונית. הראש הפרוע של מרטיני ויכולותיו מעלות לבמה פרפורמר בעל נוכחות ייחודית וטווח הבעות מרומזות ללא תחרות. והשניים נכנסים עמוק לגרוב שלהם, אחרי חריקות ציפורניים וגרוד קירות מצמרר עור ומנה של טוורקינג, הם שניהם בטרוף מענג, מקסימים, מבריקים, חמודים. ומי שתרם להם בעזרת הסאונד-ביניה רכס, שרק יהיה לי בריא.
זה אחד המופעים המגובשים והחזקים של הרמת מסך.
מירב דגן וסתיו מרין מילאו את מסך 3 בעונג עצום במסגרת יצירתם המשותפת 'תתקרבי'. אלה שתי פרפורמריות חזקות, מנוסות ובעלות זכויות במדור הביניים של היוצרים בעצמאיים. כל אחת מהן יודעת בדיוק מי היא בתוך המשוואה ויש כנראה סיבה שהן חברו יחד וטוב לראות שהן בדקו את המרכיבים המחברים תוך מבט קומראדי ביניהן, מבלי לוותר לגמרי על המאפיינים האידיוסינקראטיים שלהן.
גם הטכסט שלהן מדבר נכוחה:" אנחנו מזמנות אותן אלינו, דרכנו, בגוף וקול בשר רוטט, מיתולוגיה נשית, משפחתית, קורבנות ומקרבנות…". מילים כדרבנות. ברור שעל הבמה נוצרת מציאות בינאישית משעשעת, נוגעת, חושנית במובן קיומי. רגע הן מתייפחות בגוף רוטט, ומגמגמות במקצב ההתייפחות ובמשנהו מתכרבלות זו בזו על מצע שרשרות עלים רעננים מפלסטיק ומסיימות כמו בנות ים על סלע , שרות ומזייפות חופשי בשמש.
את הערב השלישי מסיימת עבודתו של נדר רוסנו: 'מאחורי ההר', בביצוע סתיו סטרוז, רוני ברנשטטר וצוקי רינרט. לתחושתי, העבודה הייתה נשכרת לו פתחה את הערב. קשה להציג אחרי הנוכחות המוגדרת , הכה משמעותית של דגן ומרין. העבודה של רוסנו יותר מהורהרת, יותר מעלה שאלות ופחות סיכומים. יש בה קצת מאווירת היגון מ'דיידו וואינאס' שזולגת לבמה קצת אי בהירות באשר למקום בו הכל מתקיים; במה בהירה ובה מוטבעים חלקי סולמות. האם 'מאחורי ההר' המטפורי, לכשהמציאות תתבהר, יוקל לנו?, נגלה שהשינוי לא יכול להתחולל מעבר להר, אם אינו ניצת כבר לפניו?
רוסנו משאיר אותנו בעבודה בעלת שוליים פרומים, כל האופציות פתוחות.
