צילום: נינו הרמן
השם שבחרה איריס ארז לעבודתה האחרונה הוא 'לוקאלי' ( מקומי) שמרפרר במצלולו ל'לא קל לי' ולא במקרה. העבודה, שלה מספר ערוצים תימתיים, מזגזגת בין שני מובני הכותרת בשתי השפות.
ארז שואלת מה בין גיאוגרפיה, דמוגרפיה וטופוגרפיה לבין התנהלות הגוף הפרטי ובאיזה אופן כל אחד מהמרחבים הללו מכתיב, או משפיע על מי שהיא. התשובות, מטבע הדברים, חלקיות בלבד בשל ריבוי הקומפוננטים במשוואה. 
ארז הולכת סולו למסע הגילוי ומזכירה כבר בדקות הראשונות, כשהיא לוקחת את הזמן ומחממת מנועים לקראת כמה התפרצויות געשיות, איזה פרפורמרית מרתקת היא כשהיא מאפשרת לראות שלב אחרי שלב את פריסת חוטי המחשבה שמאחורי התנועה.
ברצותה, היא בבסיסה רקדנית אלגנטית, מאופקת, שלא ויתרה על תנועה מסוגננת בכפות הרגליים המתוחות, בהליכתה הממורכזת והאסופה ובאותה מידה היא מאתגרת את הדימוי והולכת רחוק למקומות שבהם היא משחררת שדים בזעקות ונהמות, באגרופים ומבטים רושפים, בהרהורי כפירה במוסכמות. אי אפשר להגיד שלא למדה משהו מיסמין גודר, שאצלה היא הבשילה.
"כמי שעברה מן העיר אל הכפר, מן החוף אל ההר, מן הבועה אל קו התפר, מן הרווקות אל האמהות – אני מבקשת לבדוק איך המרחב פועל עלי והופך אותי למה שאני", היא כותבת.
הסצנה הראשונה מתבצעת כשהרגליים נטועות במקום וההתרחשות הפרטנית היא בגוף מהמותניים ומעלה. אלה שתי הידיים שמתחילות ברישומי קו בחלל ושומרות על גיאומטריה מוקפדת. וכשהמשקל עובר לתמנוני האצבעות שמפתחות חיים וקורצות לצופה בשובבות כשבדרך הן ממוללות פטמה, מתפתח מהלך מרתק שבו חל מעבר בין יחסי דיאלוג וחיבה בין הזרועות, למשחקי כח ולוחמה. , למעשה במהלך הערב חוזרים כמה מהלכים סביב נושאים שונים שמתפתחים בפרדיגמה אנרגטית דומה.
נראה כי נעשה מאמץ רב לבנות את העבודה על בסיס תזרים תוכני מתוסרט שמוביל את העבודה גם על ידי שימוש רב בטכסטים, אישיים ברובם, גם על ידי עושר הבעות ומחוות גוף אקספרסיביות . באופן כזה, העבודה הופכת תיאטרלית יותר ויותר ופתוחה יותר מכל עבודותיה הקודמות שזכורות לי.
ארז רוקחת תערובת מרקמים מעניינת שעלתה יפה ומכילה מעברים מהירים בין הפניות לילדה: איך עושה פרה, איך עושה סוס, בטון בו עידוד וגאווה מוכר לכולנו לבין פריעת שיער וסידרת דילוגים מלאי חדווה. במהירה זה משתנה ממשחק מהנה למסע "לא קל לה" שבו בוקעים ממנה זעם וחימה. הצעד הקליל נכנע למועקה וקורס מכובד משקלם של מטענים דמוניים פנימיים. מקליפת האישה היפה והמעודנת, נשלפת דמות שאלימות ותאווה מניעים אותה.
ארז אכן מבקשת להעניק לפרסונה הבימתית בעבודה הזו, ריבוי מימדים וסתירות כאילו מבקשת ליצור מורכבות בעזרת הקליפות הקשיחות, אבל במה היא לא אחת זירת משחק למשאלות לב. כל סיומו של מהלך, מוביל לסיפור חדש, או שמא, חשיפת זווית חדשה. כאן, שיאו של ה'לוקאלי' מתייחס לסביבת מגוריה במורדות הרי ירושלים, במקום בו הטבע פולש לסביבת האדם ולהיפך. ארז מקצינה כמובן את הקונפליקט המובנה תוך שימוש בקולות ויללות ומשם במעבר מסיפור גורי החזיר אל פרק האמהות בחייה שאותו היא שוזרת בסוגיות פריון מסובסדות שקשורות בטבורן ( סליחה על משחק המילים) לתפישות חברתיות-פוליטיות ואתוסים לאומיים שזוכים לביקורת. מהלך מעניין בין המופשט לקונקרטי.
ארז הצליחה לחבר שורה של תת נושאים לכדי שביל רציף יחסית, שבו היא פותחת צוהר, דרכו הפרטי והציבורי מוצאים דרך להתקיים זה לצד זה במרחב, באמצעות שימוש מעניין בפרקטיקות בימתיות מורכבות, ברמות השפה ושפת הגוף שמשרתים את המצע הרב-נושאי שהיא מביאה. זו עבודה מהטובות שלה שבה המופע שמתחולל בפתיחות ובאופן מלא חן, היתרגם לבגרות ולעצמאות, שמובילים את העשייה הכוריאוגרפית שלה קדימה.
.