17th edition of the Biannale de la Danse of Lyon. September 14-30

    צילומים באדיבות יח'צ

מחפשים את מיסטר וואו

המהדורה הנוכחית של הביאנלה בליון קרטעה משהו בניסיון להתחרות בגיוון והייחוד של המהדורה הקודמת שהתקיימה לפני שנתיים. המנהלת האמנותית של שתי המהדורות הללו, היא הכוריאוגרפית דומיניק הרווה ' Dominique Hervieu ' שהחליפה את  גי ד'ארמה שנים ארוכות, ויש לשער שחלק מהפער כרוך במידה לא מבוטלת בקיצוץ התקציבי של הפסטיבל. כל האמור מתייחס לתקופת שהותי שבין  22-29  בספטמבר.

למעשה את תוצאות הקיצוץ בתקציב ניתן היה לחוש כבר בתכניית הפסטיבל שהתאפיינה במיעוט יחסי של בכורות אירופאיות וכאלה שעלו ושהופקו בעזרת הביאנלה. אלה הם קריטריונים חשובים שמצביעים על חוזקו ומידת האטרקטיביות שלו בשדה דירוג הפסטיבלים.

מהדורה זו התאפיינה השנה במיוחד במידת הפיזור גיאוגרפי לשכונות וערי לווין של ליון, שבהן אולמות "פיס", בחירה שמכתיבה במידה מסוימת את מה שמתאים גם לקהל הפרוורים. בצרפת, בתקצוב מוסדות תרבות יש מקום מרכזי לקשרים עם הקהילה, ויציאה ממרכז העיר היא אחת מהדרכים לעמוד בקריטריונים התקציביים.

איך היה?

זו תהייה אופטימיות חסרת תקנה להניח שכל או מרבית המופעים יהיו יוצאים מהכלל, או מעניינים ומרתקים במיוחד או מקוריים ומפתיעים. אבל כמו שאמר חכם סיני אחד: די לי אם יש בעבודה כמה דקות מפעימות, ואני מסופק לגמרי. זה נכון בבית, אבל בפסטיבל כה מבוסס חייב לבוא וואו אחד או שניים כדי לצאת מרוצים עד הגג. הפעם זה לא קרה.

תחושת אכזבה הייתה לרב דווקא בעבודות של כוריאוגרפים ידועים ובעלי שם, שבעבר הצדיקו את המוניטין שלהם, כמו אלן פלאטל (Alain Platel ) שבגלל יצירתו "לא לישון" למוסיקה של מאהלר, נשארתי יום אחד יותר. לשמחתי נראה היה שעידו בטש ' Ido Batash ' –אחד משלנו- השתלב היטב בלהקה הזו כשתפקידו מאפשר לו להיות בין הרקדנים היותר נוכחים על הבמה.

lyon 2016 alain platel with ido badash

פלאטל חותר כאן לסוגת תיאטרון מחול כמובן ללא נרטיב לינארי. הרקדנים, שותפיו המוצהרים  לעבודה, קיבלו חבל ארוך ויצרו פיסות משמעותיות מהקטעים שבהם הם נמצאים במוקדה של התרחשות דיפוזית.  בנוסף, במקום מרכזי על הבמה ישנו מיצב גדול מימדים שמורכב ממספר  גוויות של בהמות  בגודל טבעי, מסודרות בקומפוזיציה בנוסח אנדרטאות גבורה.

חירות יתר למשתתפים עשויה, וכאן זה קרה, להפוך את הצגת התכלית הזו  ליצירה חסרת סינון וקוצרן של רבות מתת-התמונות לתמונה מטושטשת שפונה לרוח העבר במקום קדימה.

כריסטיאן ריצו ' Christian Rizzo' העלה את ' Le Syndrome Ian ', ויש כאן השקעה בסט מעוצב שכלל גופים דמוי טחנות רוח וכמה ניצבים לבושים ומוארים באופן שמזכיר גזעי עץ מכוסי טחב, וכן קצת פירוטכניקה ועשן שהאפילו  בנקל על כל השאר, כפי שקורה לפעמים לא רק בעבר.

העבודה היא הומאג' על פי הכתוב למשורר איאן קרטיס. והיא חלק מטרילוגיה שעסקה בריקודי חברה- נושא אופנתי רווח מאד. עכשיו הוא שואב מריקודי מועדוני לילה ומעמת קו גלי של  ריקודי דיסקו עם הזוויתיות הפוסט-פאנקית, לדבריו. העבודה בנויה פרגמנטים קצרים על רקע תנועת גופי הענק שברקע הפולטים עשן ומאדירים את נוכחותם ודי מייתרים את עבודת הרקדנים.

אבל כל זה לא מאכזב כמו עבודתם של צמד כוריאוגרפים שנראו עוד יותר משועממים מהקהל שלהם.

 הייתה זו עבודתם של זוג הפרובוקטורים שעשה קריירה מפוארת מתעוזה, דמיון מטורף ודריסת כל הטאבואים על במות המחול, הלא הם פרנסואה שינו וססליליה בנגוליאה ' Cecilia Bengolea & Francoise Chaignaud ' .

שניהם אימצו את סגנון ה'בלאזה' כבר במסיבת העיתונאים כששינו הגיע בלבוש חולין בלי שמלות וחלוקים וכל התיכשוט שענד היה בורגני. במופע המשך מבחינה קונספטואלית ותכנית , הם הכליאו מוסיקה גרגוריאנית, שזימרו הרקדנים בעודם מתנועעים עם מרכיבים בהשפעת מחול אתני מתון יחסית מג'מייקה. מעורר כטוורקינג, זה לא.lyon 2016, Bangolea and chaignaud

בנגוליאה לא זזה בלי הכלב המאד מבוגר שלה, וכך הסתובב הוא על הבמה כמו בבית, דבר שלא הזיז להם שערה.

מי שהתעלה מאז יצירתו הקודמת Tragedy שאתה הגיע לישראל לא כל כך מזמן, היה אוליביה  דובואה ' Olivier Dubois '  עם יצירה בשם וAugur. שמשתלבת מצוין בשלל עבודות אופייניות ברוח הזמן שמתפרצות במוקדים שונים בו זמנית וכוללת פעילות אקסטרימים בטווח פעולה ספציפי, כאן שוב מדובר בעיקר בריצה בעלת אנרגטית רצופה, אם כי היה כאן ריבוד מעניין יותר. זו של דובואה מבוצעת עם קבוצה גדולה של רקדנים, הסט מאד מוצלח וורסטילי, התאורה כהה מאד- כמו אצל רבים, עדיין-, והעבודה בכללה יותר מורכבת ומרתקת מקודמתה שהוצגה בישראל – Tragedie, זו שגרמה לרבים התפעמות בשל מראה רקדנים ערומים בשלל דגמי גוף.

lyon, olivier dubois, running trioמסתבר, שרקדנים לבושים שעושים דברים יותר מעניינים, לוקחים את הקופה.

לרקדנים/פרפורמרים בעלי אישיות ונוכחות ייחודית יש ארסנל סודי, קוראים לו ייחוד. מלואיז לקבלייה ועד יוריפידס לסקרידוס. הכל הולך.

 

אחרי כמה עשורים שבהם שם הכוריאוגרף היה הקרדיט הכמעט בלעדי של העבודה, אולי התפוגג דבר מה אחרי עידן של שני עשורים שבהם הכל היה פתוח, בלי כללים, בלי גבולות, בלי קריטריונים ובלי היררכיה.  הרקדנים ,ברובם לפחות, נותרו אנונימיים ויש גבול עד כמה בעידן של שינוי מתמיד והתקצרות זמן הקשב, יכול הכוריאוגרף להמשיך לחפור באותו מקום שבו מצא זהב בעבודות הקודמות.

בגדול, דווקא עבודות סולו של יוצר/מבצע הטו  את כף הזכות ואולי יש מה ללמוד מזה, אם כי זה יכול להיות תופעה עונתית בלבד. אולי כי השדה רווי, אולי משהו אחר.

אחרי השבוע גדוש האירועים, קשה היה להתעלם ששל העבודות הכי מקוריות ומרתקות היו עבודות שבהן הכוריאוגרף רוקד את עצמו עד הסוף.

במבט לאחור, היו שני ערבים שהיו מעניינים במיוחד; מקוריים, שנונים ושניהם לא התאימו לציפיות ממופע מחול אלא מהצגת בידור בסגנון בורלסקי. הראשון- ' Franito' של פטריס טיבו ,' Patrice Thibaud' , והשני-Relic של יוריפידס לסקרידיס ' Euripide Laskaridis ' -.

אחרי שבוע שחלקו לפחות התאפיין בהסברים עתירי מילים  שהבמה החווירה לצדם, באו שתי חיות במה והראו שמופע קומי דורש יכולות פרפורמטיביות מורכבות מאלה שנדרשות משחקן אופי בטרגדיות השייקספיריות ולא רק. ואת זה כבר אמר לורנס אוליבייה.

טיבו ולסקרידיס בחרו להתחפש. טיבו לדודה גדולת מימדים שבנה  (בן גילה, אבל נמוך יותר), מחפש קריירה כרקדן וזמר פלנקו, גרוב בגרבי טורקיז ונעלי לק אדומות. הוא, כלומר ז'אן מארק ביהור, הפליא לעשות את שתי המלאכות, אבל חצי מטר מעליו- לגובה ולרוחב- היתמר פטריס טיבו , קומיקאי ושחקן וירטואוז שגרם לקהל לצחוק ולדמוע  מצחוק. עד שראיתי את ההופעה לא ידעתי שאני מבינה ספרדית. קצת כמובן, כי למרות המלל, הגוף והעוייות הפנים חושפות לעומק, גם את השכבה מתחת למילים.lyon 2016, carmen,,, patrice thibaud, franito,

בהתחלה זה מביך לצחוק ממש בקול, מעבר לחיוך המהוגן. אבל לא יעזור כלום. הצחוק בא לו.

הוא רקד, הוא השתמש בסרוונטס כרצונו וזרק, קינטר את הטוסיות של הפלמקואיסטים, גנב תנוחת יד מגלוון, אבל בראש ובראשונה הראה שווירטואוז ברמה שלו יכול להרים הומור בגובה שטיח ולהמריא אתו למחוזות של אמנות בימיתית מהמעלה הראשונה.

פייט לא רע בכלל, נתן כוריאוגרף צעיר ואיש אשכולות אתונאי בשם לסקרידיס ואני מביאה ציטוט מביקורת מהופעה שנתן לאחרונה באירלנד:  "Beg borrow or steal a ticket for Euripides Laskaridis".ואני חותמת על כל מילה.

בליון, הוא שבה את הקהל באולם הקטן. בא מאתונה, שם יש לו להקה קטנה. הוא פרפורמר מחונן ומעוטר ועשה פרויקטים מעניינים, ורק עכשיו מתחילים לגלות אותו מחוץ ליוון.

בעבודה שלו בדומה לפטריס תיבו, הוא עוטף את הגוף בחומרי עיבוי שמעניקים לו מראה של אשה מבוגרת בשלה, בעלת ירכייםישבןבטןחזה מוכנים לפעולה.

הבמה שלו קטנת מידות באולם זעיר, אבל מלאה באביזרים שמאפשרים לו שליטה על הפתעות כמו סאונד, עשן, ותאורה.  תיאטרון המחול שלו נשען על הצד הקיצון של האבסורד. המעברים שלו מגרוטסקי למכמיר לב באים תוך שנייה. רווי תאוות לצד הפרעות קשב, הבחור מלא דמיון וכישרון כשהוא מתמרן בין ההזוי למצוי. שנון, מבריק ומצחיק. חצי שעה של שיכרון הדדי.Création 2015 - 45 min

בעמודה משל עצמה, עוד פרפורמרית שרוקדת את עצמה לדעת אבל באופן ייחודי ועם זאת ברוח הזמן. או במקרה שלה, עם סופת הזמן ואני מדברת על פנומן מכל בחינה, לואיז לקבלייה (Louise Lecavallier ) שעצרה נשימה בעבודתה ' Mille Batailles' . קבלייה הייתה רקדנית הראשונה והאחרונה אולי שיכלה לשאת את התואר של כוכבת רוקי, משנתגלתה לעולם כציר המרכזי עליו בנה אדוארד לוק את עבודותיו עבור לה לה לה יומן סטפס בשנות השמונים. היום בסביבות גיל שישים ובמיוחד אחרי שנתיים התאוששות מפציעה חמורה, היא כבר לא מסוגלת לעופף מעבר לחבריה עם גלגולי החבית האופקיים שהיו רק שלה. אבל האישיות הכובשת, הכח הפיזי הלא טבעי כמעט ומערכות הסיבולת לב-ריאה הובילו אותה לביצוע מדוקדק ומחויט של שפה תנועתית שיושבת עליה בדיוק מתמטי וכנראה רק עליה.

הבחורה היא טורבו, דינמו פאר- אקסלנס ואולי יותר מהכל היא תופעת טבע. קשה שלא להימס מול הרקדנית הפנומנאלית הזו.

החמצה שלא בכוונה:

בגלל לוח הזמנים הספציפי שבחרתי, החמצתי הפעם לצערי, את העבודות של יובל פיק– Are Friends Electric? ואת הערב עם רועי אסף – Six Ans Apres & La Colline, אם כי בדרך כלל אני משתדלת, אל שהפעם לא הסתייע.

ויש קסם שלא פג.לקסם הזה קוראים אקרם קאן (Akram Khan ) וזו גרסה לילדים בכל גיל , עיבוד של עבודה שעלתה בזמנו בפסטיבל ישראל השם ' Desh' ובגרסתה הנוכחית היא  Chotto Desh. הצגת יחיד על פרקי חייו ומשפחתו בבנגלדש, סיפור פואטי, מלא חמלה ויופי קורן וויזואליה מרהיבה שמלווה את הרקדן באיורי אור על המסך לאורך המופע. באולם ישבו מעל אף תלמידי כיתות נמוכות בפה פעור, ללא הפרעה. בעבר נכחתי בלא מעט הופעות לילדים ונוער במסגרת 'סל תרבות'. קינאתי בקשב ובמה שהוא מייצג.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *