צילום: גדי דגון, תמר לם
את עבודתה החדשה – , Common Emotions מעלה הכוריאוגרפית יסמין גודר במסגרת פסטיבל צוללן. ההפקה של גודר- יוצרת מוערכת ובעלת מוניטין גם בחוץ- נעשתה בשיתוף 'צוללן', תיאטרון פרייבורג (גרמניה) ומרכז לאומי לכוריאוגרפיה רילה-לה-פאפ (צרפת) בניהולו של יובל פיק, רקדן לשעבר בבת שבע ובלט ליון .
בעבודה זו שואלת גודר בתכניה מה גורם לצופה להסכים לקחת חלק במופע, "להיכנס לעולם רגשי לא ידוע?". בכך, לדבריה, היא מבקשת לאתגר את המוסכמה המפרידה בין הצופה והפרפורמר ו"לאפשר לקהל בזמן אמת לחוות מימדים רגשיים ופרפורמטיבים באופן מוחשי ולתת לאלו לקדם ולהעצים את היצירה בזמן אמת". אם כי ניתן לחלוק על כמה מההנחות הללו, צופים שעלו לבמה ונענו להנחיות, עברו חוויה ונקודת המבט דרכה הם יתפסו אותה מאותו רגע, עברה בעזרת המניפולציה, שינוי מסיבי.
הקהל בערב שבו נכחתי, היה מורכב רובו ככולו מאנשי מחול צעירים המזוהים עם היוצרים העצמאיים ולאלה, די היה ברמז מהבמה שמזמן אותם לעלות, כדי ששורה של משתתפים מטעם עצמם יתייצבו בריצה קלה על הבמה במקום המיועד. הרקדן שמסמן את ההזמנה, מוביל אותם אל מאחורי פרגוד בד צבעוני מעשה טלאים , נאה במיוחד. הם שוהים מאחור כמה דקות ורק דרך מפתחים באיחוי קולאג' הבדים, היה אפשר לראות מעט מהמתרחש. שם הם הודרכו לקפוץ, לצעוק, וחלקם להתנשק. החוויה הייתה כנראה מספקת ביותר וכך יצאו רובם מאחורי המסך בדרכם למקום מושבם באולם כשחיוך מאושר על פניהם. אחדים מבניהם, הזדרזו ושבו לעלות לסבוב שני ושלישי.
בכל הזמנה שכזו, וכאלה היו למכביר, שורת הצופים המתנדבים התארכה. מה גרם דווקא לקהל הזה להזדרז לעלות ללא היסוס, אני יכולה לנחש. במופעי מחול שבהם הצופים מתבקשים לעלות ולקחת חלק במופע, לא ראיתי היענות קרובה לזו שזכתה לה גודר. אזכיר רק את 'סל תרבות' של יאיר ורדי וחברים, שעלה לאחרונה בתיאטרון תמונע האינטימי, לא פורמלי , אפריורי.
בחירה בפעילות מסוג זה קשורה לניסיונות מתמשכים של שבירת הקיר הווירטואלי בין במה לקהל, במיוחד משנות השישים והלאה עם אירועים פרפורמטיביים תלויי מקום – גגות, פארקים, בריכה , קירות, ובעשור האחרון במיוחד, גם באולמות המוזיאון, שבו הפרפורמרים והקהל חולקים חלל.
גודר עצמה התנסתה באירוע מאתגר במוזיאון פתח תקווה שבו הרקדנים והקהל נאלצו להתחכך זה בזה, ולמרות זאת, כמעט ולא נוצר מגע במבט מכיוון הרקדנים אל הצופה. המבט הופנה רק מהקהל לכיוונם של משתתפי הסצנה הקרובה אליו.
קיימת גם סוגת-משנה, שבה המבטים בין רקדן וצופה הם דו-סיטריים ובהחלט לא אקראיים ואי לכך קוראים תיגר של ממש, כאשר שני המחנות חולקים ללא הפרדה את אותו חלל. ומעבר לכף משנים את הפן הדומיננטי ביחסי הכוחות –נכון לדקותיים שבהם הרקדן מקרב את גופו ופניו לצופה ספציפי שנבחר ומתרכז בו.
שבירת מוסכמות בדרגה כזו אפשר היה לראות גם בעבודה של ליה רודריגז (Lia Rodrigues) "" For the Sky The Sky Not To Fall" . https://vimeo.com/169761985
זה וילון, פרגוד, מחיצה או חומה
כאמור, מחיצת בד מעשה טלאים בצבעים בוהקים נמתחת בעזרת רצועות בד תלויות לרוחב הבמה. היא העלתה בזיכרוני את עבודות שטיחי הקיר הצבעוניים שנתפרו בשיטת ה'קווילטינג' של נועה אשכול.
פונקציונלית, היא מאפשרת להוסיף נדבך נרטיבי בעל מימד דרמטי של משחקי תעתוע בין הנסתר לגלוי, מצב שעשוי לחדד מתח מסוים שדורש מהצופה הלא אקטיבי, לקחת חלק במשחקי ניחוש מה קורה מעבר למסך.
ירצה מי שירצה לקרוא למחיצה חומה, והנה התווספה אופציה לפירושים פוליטיים.
המחיצה המיוחדת, המוגדרת כ'מיצב במה', בתוכניה, עוצבה על ידי גילי אבישר שאף עיצבה מסיכות מרהיבות ומיוחדות למחצית השנייה של המופע. ולו רק בזכותם, עבודה זו של גודר מתנהלת ברוח משוחררת מתמיד, כחסרת מאמץ כמעט, כשהתנועה האופיינית של גודר זוכה לביצועם המצוין של שולי אנוש, ארי טפרברג, אופיר יודלביץ', דור פרנק, איילה פרנקל ואורי שפיר. 
גודר בונה התנהלות גוף שהפעם נראית במיוחד זורמת, משוחררת ובה במידה ממושטרת. הגוף מתאפיין בזרימה רב כיוונית, כאילו נמשך למספר כיוונים על ידי כח חיצוני והפעם, ללא מסרים סותרים של תשוקה ואלימות בלי יתר אקספרסיביות ומחוות פנים על גבול הגרוטסקי. ולא במפתיע, באופן שמאפשר לצופה להתמסר לתנועה, להתמסר לחידות החזותיות, ליהנות מהנאתם של האקטיביסטים וכל זה ברוח של שעשוע קומוניקטיבי נטול סרקזם, שלא ממש מאפיין עבודות מוקדמות.
