צילום: גיל רייך
יש מרכיבים מפתיעים כמעט בכל עבודה של זוג היוצרים ניב שינפלד ואורן לאור, וכמו כן, בבסיס העבודות אפשר כמעט תמיד למצוא חיבור חזק להוויה המקומית, במרומז, או בזעקה, במופגן או בחיוך.
הפעם- השניים בחרו -למראית עין- בחיוך. אבל חיוך מהסוג שמשעשע ושורט בו זמנית. ונדמה שאין במה מתאימה יותר לעבודות כאלה שעוסקות בהצבת ראי, מעוקם ככל שיהיה, בתאטרון תמונע ולקהל שלו. מקום שמעדיף את האלטרנטיבי על פני המובן מאליו. עם קהל שמעריך את הדרך יותר משהוא מעריך את הנוף סביבה.
בעבודה משתתפים שלושה רקדנים ורק לקראת הסוף מצטרפים אליהם ניב ואורן בתפקידי אורח. עד כה הם צפו במבצעים מהשורה הראשונה, כשהם מנסים לשוות לעבודה רוח של 'עבודה בתהליך' שעקרונית דומה לחזרה גנרלית בתזמורת. נדמה שהנגנים מבצעים נפלא עד שהמנצח עוצר את הקונצרט ומבקש איזה פיאניסימו נשכח. כאן, אורן וניב יושבים וזורקים הערות מדי פעם לשלושת הרקדנים- יעל סופר, תומר גיאת והלל פרלמן. זה טריק דרמטורגי ידוע שמוכר לנו מלפני דור פלוס מהעבודה של טדאוש קנטור, הבמאי האוונגרדיסט הפולני. את ה'כיתה המתה' שלו, הוא מביים בתפקיד חיצוני של "הבמאי" ומוסיף שכבות ותובנות בהערות שהוא בוחר להעיר.
גם ניב ואורן נוקטים בדרך דומה. באמצעות ההערות, הם מבהירים את המוטיב הסמוי שמנחה אותם אמנותית. במקרה הזה- את החשש לעבור על קוים אדומים שמהם הם נשמרים. בנוסף, המופע מיצר רובד שמהדהד סיטואציות ריאליסטיות בעלות נזילות, כאילו החוט התוכני לא סגור ועשוי להשתנות.
ומה מציק לכוריאוגרפים?
יותר מדי פעמים קיבלנו בדף הערב הגיגי יוצרים שלא אחת משתמשים במילים ומושגים שיותר מאשר באים לנסות ולהעיד על המסע השכלתני המעמיק שעבר היוצר, או להבהיר תמות מרכזיות שזקוקות לתמיכה מילולית, כשלמעשה, המילים באות לטשטש את חסרונם.
ולכן אצטט בקיצור מדך הערב של- you Happy Puppet . שם מעורר תמיהה, מי המושך בחוטים ומפעיל את הדמויות בתיאטרון האבסורד שלנו; על הבמה, ובחיי השגרה שלנו. 
וכך מצאנו כתוב: " יודעים אנו את גודל השעה ואת הנדרש מאיתנו כאזרחים נמרצים ומועילים. על כן שמנו לנו למטרה להעניק לעם את שצריך בעת הזאת- לחם ושעשועים…..על מנת להסיח את דעתו מן המתגעש סביב".
חסרה רק איזה פוליטיקאית שמבקשת לקנות את עולמה כמי ש"כישכשה בכלב" כדי לנקום בשנואי נפשה, האליטות. הדברים מתבהרים כאשר תומר גיאת מוביל וריאציה על ריקודים עממיים שלובים בזמר שכולל מילים בערבית. הבמאים, שיודעים איפה מרוחה החמאה, קופצים כנשוכי נחש ומודיעים בכל פעם- בלי ערבית. הם גם מורידים עוד כמה מחוות ובהם הנפת ידיים ישרות בזוית למעלה ומבקשים שהביצוע לא יכלול את 'היטלר' והידיים יהיו מוטות מטה. זה מצחיק באבסורדיות הקיצונית שלו, אבל העובדה שהרקדנים- שיקוף של העם, כלומר אנחנו- מבינים את ההנחיות של הבמאי- שהוא מגלם פוליטיקאי הזוי שטוף היבריס- ולא מגיבים.
העבודה בנויה בכמה נדבכים והראשון, שבמהלך העבודה יחזור שוב ושוב כפזמון חוזר, משמש סמן חוצץ בין הפרגמנטים השונים ומחזירם לתלם, מבוצע על ידי שלושת הרקדנים. יעל סופר שניחנה בחינניות רבה, עובדת במקביל לתומר גיאת, רקדן מלא כריזמה ממזרית והשלישי הוא הלל פרלמן, רקדן עם רקע טכני טוב, שנראה מאד צעיר ומבטיח שעדיין לא ניער מעצמו מראה ילדותי-מגודל, ורדרד, ןהןא מתאמן על מחוות פלירטוט עם הקהל בפילבולי עיניים וחיוך של תם ומתגאה בשפגאטים שבאים לו בקלות, אך לאו דווקא מועילים לקונטקסט בו הם מבוצעים. הכוונה לא אישית, אלא לתפקיד שכל אחד מגלם, ובמחול הזה אקספרסיביות אינה מילת גנאי. וכשהיא מוגזמת- ניתן לכנות אותה סגנון דרמטורגי. רב הזמן זה עובד לא רע.
שלושתם נעים ושרים יחד עם פסקול להיט דביק, רומנטי ונוסטלגי- sea of love שפותח במילים "האם את זוכרת כשנפגשנו לראשונה?"
הקטע הזה מתוקתק ומרתק, בכל אחת מהוריאציות שבוצעו במהלך הערב ונראה פחות מאולתר מאשר שאר הפרגמנטים. אם כי יש לא מעט סצנות תנועה מעניינות ומדויקות, לא פעם חלקם נראה כאלתור שנסמך על חזרתיות –טכניקה שעשויה לעזור למסר להיחרט- אך נותרו פחות ממוקדות ולא נוצלו לבניית ריבוד נוסף.
ניב ואורן הגדירו את העבודה בפנייה לקהל כ"עבודה בתהליך". בזמן אמת הצהרה נשמעה כמו התנצלות מוקדמת. בסופה התבהר שהכוונה היא כמשמעותה המילולית. זו עבודה על הדרך, שמנסה לשמור על קיומה הארעי, המהלך בין הטיפות במציאות של קיום חופש רוחני לימינאלי. שלנו, אלא של מי?
