ליאת דרור וניר בן גל- 'Rana Plaza' (בכורה). סוזן דלל, 4 באוגוסט.

צילום: קרן ברסקי

כבר התרגלנו שצמד הכוריאוגרפים ליאת דרור וניר בן גל נטשו את המרכז ועברו לפריפריה מרצון. ודווקא עכשיו, כשנדמה שרוחות האקלים הפוליטי נושפים לטובתם, הם נאלצים לסגור את מתחם 'האנגר אדמה' שהיה ביתם במדבר, כלומר, במצפה רמון ולנדוד קצת יותר צפונה. הם עזבו  את תל אביב כשהחליטו שהמרוץ הכפוי והתחרותיות על שלל פניה, לא מתאימים לאופן הם מבקשים לפעול מעתה. וכך, לפני שש עשרה שנה הם הפנו עורף למרכז,  ועברו למקום שבו לדבריהם יוכלו לחיות באופן יותר חופשי, שפוי, שיאפשר להם מרחב לעשות דברים בקצב שלהם ובדרכם.

לפני מספר שנים נסעתי לראות ערב מחול שמאפיין את דרכם  החדשה. התרשמתי שהחיים בשאנטי קהילתי עשויים להיות דרך חיים בריאה לאנשים מסוימים, אבל מבחינת מחול, לא ראיתי בתכנית דבר  שיסמן כיוון רעיוני מקורי ומפתיע בייחודיותו ובעל איכויות משכנעות בביצועו. המשתתפים, רובם היו ללא רקע מקצועי של ממש, במונחי מרכז שדה המחול העכשווי בארץ, והערב נחרט בזיכרון כאירוע קהילתי- כיתתי, לא משהו למתבונן מחוץ.  ואולי משום שלא הצלחתי לנכס כרית ישיבה נוחה, ותינוקות זחלו על ברכי, תשומת לבי הייתה חצויה.liat dror, nir ben gal in Rana Plasa ph, keren bareski

גם עבודה מאוחרת יותר שעלתה לבמה לא הותירה חותם בעיקר משום שדרור-בן גל לא הצליחו לשכנע שהעבודה נצרפה באש פנימית אותנטית, אלא נוצרה במסגרת מטרות אחרות חוץ- אמנותית.

עכשיו, הם מאתחלים דרכם מחדש. שוב. הם סוגרים בלית ברירה את 'האנגר אדמה' במצפה רמון מסיבות כלכליות ואולי גם אחרות ועומדים להשתקע בשדרות, במסגרת מכללת ספיר, שם יקימו מסלול מחול וימצאו עצמם קרובים יותר למרכז.

ואיתות ראשון , אני מקווה, מגיע עם העלאת עבודה חדשה בבכורה- Rana Plaza. ושוב יש מקום לפתח ציפיות. אולי הפניקס הזה יצליח לשחזר את הימים שבהם היו להקה בעלת זכויות רבות ובעלת מעמד מבוסס בקהילת המחול הישראלי כמו גם בפסטיבלים בחו'ל.

מי שנכח בביום שליאת דרור וניר בן גל ביצעו את 'דירת שני חדרים' –גרסת המקור- ב"גוונים במחול"  ב'בית דני' לפני רבע מאה וקצת וחטף אגרוף בבטן, הבין שקם דבר. המחול בארץ כבר לא יכול היה להיות כשהיה. גם ב'באניולה' הבינו את זה. ואחר כך באה עוד פריצת דרך עם 'אינתא עומרי ' שבה לראשונה המחול הישראלי פנה לבטא את דרכו תוך שימוש בחומרי התרבות הערבית, כשפה שנייה במלוא מובן המילה. לא כחלק מאוריינטליזם קולוניאליסטי, אלא ממקום עמוק, מקומי. אם תרצו- כנעני.

עם החלטתם לעזוב את המרכז, שוב הפתיעו דרור ובן גל בעבודה יוצאת דופן כאשר העלו באוהל ברחבת סוזן דלל, את אירוע-המחול המצוין 'Dance of Nothing ',שסימן את המעבר להוויה האינטרוספקטית שאליה כיוונו במעבר למדבר.  ומי ישכח את ריחן המשכר של העוגיות שנאפו תוך כדי.

ואלה רק שלושה מציוני הדרך מתוך שלל עבודות שלהן, שהטביעו חותם. שלא לדבר על רשימת הרקדנים שהתפתחו בחסותם. בשלב מסוים באותן שנים היו בעבודות מידה של מרכיבי כוחניות ובוטות, הווליום עלה, ולאינטנסיביות התלוותה מידה של אלימות.  ואולי לזה הם ביקשו להפנות עורף, לעבור לפאזה המפנה מבט פנימה.

העבודה הנוכחות 'Rana Plaza' יוצאת מסיפור אותו אסון שהתרחש בבנגלדש לפני שלש שנים שבו התמוטט בניין בן שמונה קומות שנבנה ברשלנות  ובו מצאו את מותם מעל 1100 עובדי תעשיית מתפרות היזע.

הבמה מעוצבת מקופסאות קרטון בגדלים שונים  שמדמים סביבת עבודה תעשייתית. מבנה הכוריאוגרפי בנוי מסצנות ששואבות את שפת התנועה מהפשטה של תנועות עובדי המתפרה היושבות ליד שולחן העבודה הנמצא בחלל חשוך למחצה, מוצף ברעשים תעשייתיים. וכאן, הידיים מבצעות מחוות שחלקן לקוחות ישירות מהעבודה. וביניהם, משולבים מעמדים בעלי אופי שונה לגמרי.

 שבעת הרקדנים קמים מהדרגשים, התאורה משתנה, והם מתנועעים בחלל בסגנון חופשי למדי המנוגד לאוניסונו הממושטר של העבודה במתפרה. בחלקם יש הפניות להיבטים אחרים של התעשייה, לא מעט באמצעות שימוש בסיסי בווידאו, מוסיקה קצבית  ובחלקים מסוימים, הרקדנים מאמצעים מחוות גוף קלישאיות המזוהות עם צילומים אופייניים לעולם הזוהר, דוגמנות ואופנה, באופן מגחיך.

הבעיה המרכזית היא שדרור-בן גל בחרו בנושא מאד טעון והתכוונו לטפל בשלל היבטיו  החברתיים, הסוציו-פוליטיים, המקומיים והגלובליים וגם להסיק מכך מסקנות מוסריות. אך התוצאה חסרה את אותה אש פנימית שמקרינה אמינות, גם כאשר העבודה לא מושלמת.

סצינות רבות מתארכות מעבר לקיבולת האמנותית שלהם, אחרות נתפסות כפשטניות, שלא לומר מגוחכות. לדוגמא; חברי הקבוצה טורחים בדרכים שונות להעמיס קרטונים גדולים וריקים. איש לא מנסה להעמיד פנים שהוא מתקשה להניף אותם זה על זה כדי לבנות פירמידות, שכל כוונתם הדרמטורגית, היא לפרק אותן. קצת נפילות תאורה ורעשים, לא באמת יגרמו לאיש לחוות האסון שנגרם עם הקריסה הדרמטית של ראנה פלאזה, גם לא להתקרב.

אם כי קבוצת הרקדנים כוללת שניים, שלושה רקדנים מסקרנים למדי, הרי שהשאר נראים חסרי ניסיון בימתי ואם המטרה של בן גל-דרור לשוב להשתלב בעולם המחול הישראלי בנקודת הזמן הזו, הם יצטרכו ליישר קו עם דרישת הסף לרמה פרפורמטיבית שונה מזו שחוו בתקופת היעדרותם, שם במצפה רמון, שהיה מקסים בדרכו האקסטריטוריאלית, אבל לא יעבוד כאן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *