פסטיבל אינטימדאנס 2016, תיאטרון תמונע, 21-24. תכנית א'+ג'

 צילום: גדי דגון

במסגרת פסטיבל 'אינטימדאנס' בתיאטרון תמונע עלו לבמה אחת עשרה עבודות בשלש תכניות שונות. בסקירה זו נכללות רק שתי תכניות שבהן צפיתי.

בתכנית א' :  'שלא להרבות בדברים' של זוג היוצרים תמי ורונן יצחקי, 'מכונות של עוד' מאת ג'ואל בריי ועודד רונן ו'מופעי היסטריה' מאת עדילי ליברמן.

בתכנית ג' : ' Here Comes The Hit' של דרור ליברמן וקזויו שיונוירי, 'הכל טוב' של רותם תש"ח ו'מוסיקה של ערסים בהיכל התרבות' של מעין כהן-מרציאנו.

מבלי משים, המחול בישראל הולך ונסמך יותר ויותר על מלל, על חשבון התנועה ובתכניות המסוקרות רבות מהעבודות  לא רק מוצפות במילים, אלא ללא תיווכן , אין דרך להעביר את ליבת העבודה.

rotem tashach, intimadance 2016, dagon

בתכניה מנוסחת האג'נדה של המהדורה הנוכחית שבה הפסטיבל מצהיר כי הוא מבקש לבחון כיצד האמנות ובכללה המחול מבקשים להגיב למציאות ולשפה המשתנה. וכיצד המחול מושפע משינויים אלה ומה האפשרויות העומדות בפני היוצרים להיות שחקנים משמעותיים אל מול מנגנונים ציבוריים וחברתיים-פוליטיים שהולכים ומצרים את אפשרויות פעילותו.

זה שהמחול והאמנות, ככלל, מושפעים מתהליכי שינוי, זה נתון ונהיר. אמנות תמיד מיטיבה לבטא את רוח הזמן – בין אם בשלב ראשוני של השינוי או במהלכו. תמורות חברתיות ופוליטיות  הולידו שינוי בתפיסות אמנותיות, והובילו במחול שינויים בתפיסת הגוף ומעמדו הפוליטי. כמו כן, מחול או אמנות ויזואלית כפלקאט פוליטי , בשאיפה להימנות על סוכני השינוי, הכרנו גם בעבר. לדוגמא, נראה את הבסיס הרעיוני – הנגשת אמנות להמונים, ועל הדרך- "חינוכו" של ההמון לאותם הערכים הפוליטיים, שעומד מאחורי העבודות הציבוריות של דייגו ריביירה, או דוגמא קודמת מסוגת מחול ההבעה הפלקאטי- 'השולחן הירוק' של  קורט יוס.

אך כאן מדובר גם בהנחה המשתמעת מהאג'נדה הנוכחית של אינטימדאנס, והיא שיש המאמינים ו/רוצים להאמין שלמחול, כמו לאמנויות אחרות, יש יכולת להשפיע ואולי אף לשנות מציאות, ומכאן  בא הצורך להישען על טכסט כדי להעביר שורה של רעיונות שכלתניים מורכבים ומנוסחים בבהירות, בעוד שמחול הנסמך בעיקר על תנועה, משאיר יותר מדי מקום לשלל אינטרפרטציות על הסקאלה.

אג'נדה זו משקפת את תחושת הערעור החברתי-תרבותי-כלכלי שמאיים על המשך הסדר המוכר לנו לא רק בשכונה שלנו, אלא במרחב  הגלובלי וממנו נגזר הרצון לקחת חלק בביטוי עמדות פוליטיות, להתריס, לחדד קונפליקטים ולקוות שבכך המחול, או האמנות יכולים לעשות משהו כדי לשנות את יחסי הכוחות הדורסניים.

במבט לאחור, נראה שרותם תש"ח עונה על מרכיבים המאפיינים את האג'נדה כמעט אחד לאחד. את הסולו שלו הוא מגדיר  כמופע הרצאה שעושה שימוש במחול כפרופגנדה, אל מול מחול שמאפשר לנו לסבול את הסדר הקיים. הוא מתריס ומתריע בהומור וסרקזם על שלל תופעות ונושאים שכולם סיבה לגיטימית לייאוש, החל מ"המצב" האנומלי של חברה כובשת שיותר משהיא חותרת לפתרון, היא מנסה לכופף תהליכי מציאות משתנה שיום אחד תביא לאובדנה המוסרי והקיומי

.ארקדי זיידס:arkadi zaides 4 people

רותם מאזכר יוצרים ישראלים שכן פנו למסרים פוליטיים בעבודות שלהם, במידה משתנה של מיקוד והוא מזכיר כמה ובהם את העבודות של כמה יוצרים בולטים בתחום כמו הלל קוגן, ארקדי זיידס,  ולא מעט אחרים ובאותה מידת דאגה מנבא את סופו של כדור הארץ משואה אקולוגית, דואג מתוצאותיו של קיטוב חברתי-כלכלי משחית. ויותר מהכל הוא תוהה לאור רידוד האמנות נוכח הפופולזם, למה צריך אמנות בכלל, שהרי אמנות מפלגת, ראה את ההתססה של שרת התרבות ואז שואל "למה אני עושה אמנות" שאלה שגם עומק המחקר והתהייה ביצירתו המרתקת והמורכבת  לא מביאה נחמה ומרגוע.

 נחמה אולי ימצאו כל התוהים שמבינים כבר שכנראה אמנות אף פעם לא שינתה את העולם ומהלכיו. היא רק משקפת את המהלכים בדיעבד. קחו ביד אחת את המהפכה של 'פולחן האביב' של סטרווינסקי או את ציוריו של מאלביץ' וחברי האוונגרד, הדקונסטרוקטיביסטים הרוסים ממבשרי המודרנה אשר יכלו להציע את מרכולתם רק אחרי המהפכה התעשייתית שהציתה שינויים כלכליים- חברתיים מופלגים.  וביד השנייה את תורתו של קארל מרקס. מי באמת קבע גורלות?  מי היה סוכן השינוי היותר משמעותי? או קחו את מרק שאגאל ושימו מולו את הרצל. בסופו של דבר, תמיד המילים מנצחות, המילים שנוסחו והצליחו לסחוף מאסות גדולות בתזמון היסטורי נכון. נחמה אפשר למצוא בקושי בכך שגם סוכני שינוי אלה עוברים מהפכים ועם הזמן הרלוונטיות שלהם גם היא עוברת תמורות.

ג'ואל בריי ועודד רונן מוצאים עצמם כקורבנות השתלטות הרשתות החברתיות ששינו את האופן שבו מתנהלת הפרקטיקה של היכרויות הקהילה ההומוסקסואלית. היחיד במקרה שלהם, נסחף לאמץ את ז'רגון שיטוט באתרי היכרויות ברשת שעיקרו צמצום התקשורת המקדימה לרשימת ה'מכולת'. שחור? מצויד? שרירי? מצב שבו אתה בו זמנית הקונה, המוכר ולדבריהם- גם המוצר עצמו. הצמצום לחפץ בשוק ענייני וישיר כל כך בא על חשבון הימים שהטרימו את הרשת ובו שני אנשים קודם כל הביטו אחד בשני, החליפו מילים, הריחו זה את זה. הם מתריעים על המכניות הקרה שמלווה את עולם ההיכרויות החדש, שאין בה מקום לרזולוציה גבוהה יותר של מישורי ייחוס.joel brey, oded ronen- by gadi dagon 2016

שניהם רקדנים חזקים ושניהם, ובמיוחד בריי, מקרינים כח ופגיעות ומעבירים את תחושת ההפסד וגעגוע למורכבות עולם ההיכרויות שהיה ומתפוגג. האם חוסר יכולת או רצון להשתלב בפרקטיקות המקובלות היום, מהווה איום? האם בכך הם מתייגים את עצמם כפחות רלוונטים? האם ניתן להשיג אינטימיות במונחי העבר בתקופה שכזו? השתכנעתי שהם רואים קושי בתנאים הנוכחיים. אחרים אולי מצאו דרכי פעולה שמתאימות להם.

שם עבודתם של דרור ליברמן וקזויו שיונורי בתרגום מהשם הרשמי בשפה אנגלית הוא ' הנה באה המכה', או באופציה השנייה- 'הנה בא הלהיט  ' , הוא דרך של שני יוצרים עצמאיים המזוהים עם התיאטרון החזותי של 'קליפה', לשתוק לגמרי נוכח חייהם העמוסים בהתנגשויות בין רצונותיהם לממש את הבחירות המחשבתית והיצירתית שלהם בחירות מוחלטת ללט אילוצים , לבין ההרגשה שהם חייבים לרצות את המולך הממסדי מחד ואת רצון הקהל מאידך במסגרת מה שהם מכנים כ'גבולות קיום צרים'.

 shiyonori and dror liberman intimdance 2016הם בחרו לסגור את עצמם בזירה ולשלוף אגרופים זה מול זו, בלי רחם, בלי נימוס, בלי קורקטיות תרבותית. באגרופים, דחיפות, נשיכות ומשיכת שיער. גלדיאטורים, שהפעם בלי להוציא מילה מהפה, בלי להתנחמד או להתחנף,הם יתנו בראש ובכך אולי ירצו את הקהל- מטפורה להמון העדרי- שירווה חוויה חושית מרטיטה למראה יריקות הדם, הגניחות, הנשימות הכבדות, המשותפות לכאב ולמעשה האהבים.

 כבר בעבר דימיתי את שיונורי לקאמיקאזי קומפקטי כשראיתי אותה דוהרת במסדרון המוזיאון הירושלמי ופניה רושפות אש. גם ליברמן הוכיח בעבודות קודמות שלבחור החסון הזה, חסר הפחד, יש דחף וכח סבל שמביאים אותו לנסות לחדור דרך קירות.

הבנתי שהעבודה היא חלק מעבודה רחבה יותר הנמצאת בתהליך ואני מקווה שבשלמותה היא תצליח לרבד את המימד הדרמטורגי, הפרפורמטיבי . אלה זוג רקדנים יוצאי דופן ובעלי יכולות ותובנות ואני כבר מחכה לראות את החלק הזה בקונטקסט רחב יותר.

אחת העבודות היוצאות דופן, והיותר מוצלחות במסגרת העבודות שנסקרות כאן, היא 'שלא להרבות בדברי' של תמי ורונן יצחקי בביצועה של תמי יצחקי. tami itzhaki, gadi dagon, intimadance 2016

נתחיל בכך שהיוצרים שואבים גירוי יצירתי ממקור שרובנו לא מכירים כלל ועיקר. מדובר במסכת מהמשנה שעניינה סדר טהרות, במסכת אהלות פרק ח' ובו מונים החכמים את מאתיים ארבעים ושמונה אברי גוף האדם. ותמי, בחן הייחודי שלה, מונה אותם אחד לאחד ומסמנת אותם במדבקות, תוך תנועה שמתנהלת במסלול עצמאי. יש בעבודות שלה מידה אינהרנטית של טונים מינוריים והתנהלות הרמונית שבאה מקום פנימי ושמחתי לראות עם זאת שהיא מנהלת את הגוף שלה היטב ובמיומנות כמעט לא צפויה, לאור כמה מתפקידיה הקודמים.

יצחקי משלימה את רשימות המצאי מעבר למניין האברים, ברשימה של נקודות תורפה בגופה, צלקות, סימני ניתוח, פצעי פה, קעקועים ועוד. לאט לאט הרשימה מתארכת ואני תוהה איך היא עוד מתפקדת? לאלה מתווספים ציוני דרך ביוגרפיים שמתחילים מזוטות מגיל הגן ועד תעודות הצטיינות מדומה, פרסים בינלאומיים  ומינויים כבוד שלא יתוארו, כולל זה שקבלה ממלכת אנגליה. כל זאת בלי להצטייר כגאוותנית. הייתכן?

יתכן, גם אם אבסורדי. אמין לחלוטין גם אם מופרך בעליל. תמימות חיננית, מסתבר,היא רשת הסוואה אפקטיבית אך נועם הליכות לא יצליח להשטיח את העבודה האינטליגנטית, המקסימה הזו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *