Complexions, TAPAC, July 20

צילום באדיבות יח'צ

 להקת 'קומפלקשן' מארה'ב שהגיע לישראל עם ארבעה עשר רקדנים, מגדירה את עצמה כלהקת בלט עכשווית. קשה לדייק את מקומה על הרצף של הגדרה כה ליאבילית, וגם לאור שבע עבודות הערב, התשובה נותרת עמומה. שכן, הערב נפתח ביצירה ארוכה יחסית של  כוריאוגרף הבית דוויט רודן ( Dwight Rhoden )- אחד משני מייסדי הלהקה יחד עם הרקדן דזמונד ריצ'רדסון ( Desmond Richardson )- למוסיקה של באך. זו העבודה היותר פורמלית בערב ובחלקה הראשון הרקדניות עולות על פוינט, המבנים מרובי אוניסונו וקומפוזיציות סימטריות עם נטייה לפרונטאליות. למרות שחלק גדול נעשה בתת-מבנים זוגיים, החלטה שמציעה אינטראקציות אישיות ברמות קרבה שונות, העבודה נעשית בכבד ראש, כמעט לא אישי.complexion 2016

מהרגע הראשון, הלהקה מקרינה יכולת, מיומנות רבה ומקצועיות מהמעלה הראשונה.

דוויט משלב השפעות מבית גידול בלהקתו של אלווין איילי והדהוד של וויליאם פורסיית' מהתקופה הקדומה של בלט פרנקפורט בראשותו. באינטרפרטציה היברידית זו, שלה לא מעט גירסות, יש נטייה להדגיש את מתיחת הזרועות והנפות רגליים לעבר האוזן.  הסכנה היא שכל הישג חלקי- והיו רבים כאלה- נתפס כחולשה בהשוואה למקור. וחבל, כי לקומפלקשן יש חוזקות אחרות. אי לכך מיתוג היצירה כ"רגש מתפרץ כאשר שבעה זוגות מביעים את אהבתם בריקוד חיזור אינטימי", הוא משאת לב, כי המאמץ מופנה לכיוון אחר, למחול פיסי בעל יכולות השואפות להרשים את הקהל ולא לבני הזוג.

 ללהקה יש קאדר מרשים של גברים, אנרגיות אורבניות משגעות, ומה שקוראים פיזאזזז. לקח זמן, עד שהתגלו ההוכחות שיש עוד יותר פנים ללהקה במסגרת כמה עבודות קצרות דווקא, שבהן תפיסת הבמה הייתה חופשית יותר, ליברלית ושוויונית יותר. זה קרה בטריו המקסים  'Gone' של דוויט, שם גם התעורר הרושם שדוויט נהנה לראות רקדנים שמתקדמים בתנופה ועוצרים בגלישה על הרצפה. אותן גלישות ספורדיות ליוו את הקהל עד סוף הערב ובכל העבודות, כמעט שלש שעות מההתחלה והפכו למעין סימן הכר.

בהמשך שוב ראינו שלדוויט יש יכולת ליצור מחולות מגווננים ומיוחדים, אולי יותר ממה שראינו בפועל, ששם התקבעה שמרנות שהולמת יותר את הקהל במכורתו, שמורגל ומעריך ביטויי מחול מודרני ומחול בן זמננו יותר מיינסטרימי.complexion 222 2016

 עם זאת, חיכו לקהל עוד שני דואטים שראוי להזכיר; הראשון, כרונולוגית, היה קטע מתוך יצירה בשם צוואה ( Testiment )  המלווה בגוספל העממי המוכר וממכר: Amazing Grace.  הרקדנים אשלי מאיו ובמיוחד אנדרו בריידר , ביטאו את רוח השירה שעניינה אמונה ודבקות  במובן הרוחני- רלגיוזי, באמצעות מחול לשניים שהביא את אותה אמונה ודבקות זה בזה כבני אדם.

אחריו, בא הדואט שיצר עדו תדמור ( Ido Tadmor ) , רקדן וכוריאוגרף ישראלי נודע, ששימש גם כמנהלה האמנותי הקודם של להקת ה'בלט הישראלי'. עדו יצר ובצע את העבודה יחד עם דזמונד ריצ'רדסון (Desmond Richardson) , אחד משני מנהלי הלהקה וסולן בעבר של להקת אלוין איילי . שניהם כבר לא צעירים, במונחי במת מחול, אבל כפי שראינו בלא מעט הזדמנויות, גם במחול, למרות המוסכמה, יש רקדנים שמסוגלים להעניק חוויה מרתקת דווקא בגלל גילם.complexion 2016.jpg, black solo

וכך, שני רקדנים אלה שהיו בעבר מבצעים לוהטים בעבר, העניקו את העבודה היותר מעניינת בערב זה. בלי להטוטים וניסיון לזרות רושם, עם אגו שמסוגל להכיל עוד אחד לידו  ועם תובנות במה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *