צילום באדיבות יח'צ
שמו של מורד מרזוקי, (Mourad Merzouki ) כמו גם קאדר אטו ( Kader Attou ) ואחרים כרוך בתקופה מעניינת במחול של שנות התשעים, שבה קמו להקות היפ-הופ עם אוריינטציה בימתית הפונה לקהל חובבי המחול ולא רק לקהל הקהילתי שסגד לגיבורי ההיפ-הופ המקומיים על מדרגות כל מרכז קהילתי שבשכונות.
באמצע שנות התשעים להקות כמו Accrorap של קאדר אטטו ו'קאפיג' (Kafig ) של מורד מרזוקי שקמה בעקבותיה, היו אורחים מבוקשים במיטב פסטיבלי המחול בצרפת, בעיקר בזכותם של מספר מנהלי פסטיבלים למחול שהיו מעורבים מאד בפיתוח וריבוד היצירות לבמה, של אמני ההיפ- הופ שלא באו ממחול בימתי בהשכלתם. לבד מהרצון לקדם חזון חברתי-אמנותי, היו כמובן ברקע גם שיקולי תקציב נוספים שיוחדו לאלה המאמצים פעילות לטובת הקהילה.
במקביל, כמה פסטיבלים הביאו גם לבמות היפ הופ נטו באמצעות קבוצות שעשו לעצמם שם בתחרויות שבהם יכולות הביצוע הוירטואוזיות הביאו לקבוצה ניצחון. אורח חייו של הטרנד הזה לא האריך ימים.
מרזוקי ואטטו ויוצרים אחרים עשו ניסיונות למצוא דרך לשלב את מיטב סגנונות וטכניקות מוכרות של ההיפ- הופ או בי- בויז עם תפיסות במה מורכבות יותר, כמו תיאטרון מחול, שילוב אמנויות קרקס ועל הספקטרום, נראה גם מחול חריג, בעל נטיות פואטיות מאופקות.
את האמנים של הדורות שבאו אחריהם אפשר לראות מתאמנים בחבורות כמעט כל ערב על מדרגות בית האופרה של ליון, במרכז העיר.
אגב, שתי הלהקות כבר ביקרו בעבר בארץ וזכו לתשואות. מרזוקי העלה כאן שנית לפני שנים ספורות את עבודתו הטובה ביותר, מתוך אלה שראיתי, שנקראה Agwa וזכורה בזכות הסט המרהיב שהיה מורכב מגריד של עשרות כוסות מים חד פעמיות שכיסה את הבמה.
הצד החזותי יוצא הדופן משחק גם כאן, ומאפיל על כל שאר המרכיבים. ובגדול. העבודה עלתה בביאנלה של ליון לפני שנתיים, העיר שבה ממוקמת להקת קאפיג. הזיכרון החזק שנותר ממנה היה השילוב המרהיב בין התנועה- של רקדני הי-הופ חזקים ועבודה של טכניקות מדיה חדשה שכוללת מדיה אינטראקטיבית שמאפשרת להפוך כל חלל נתון לעולם פלאות שבו תנועות גוף של רקדן מתרגמות לתנועה של נקודות אור, פיקסלים, על המסך, הרצפה ובהקרנה ישירה שמחוללות מפלי כוכבים, חורים שחורים, תנועה מדומה ושלל סופות שלג, ואשליות מרחביות שבהם מטשטש הגבול בין מציאות ומציאות מדומה.
הייתה כאן היקסמות רבה מהיצירה הדיגיטלית שיצרו במשותף אדריאן מונדו וקלייר בארדן ( Adrien Mondot, Claire Bardainne ) ותרומה רבה של המוזיקאי ארמנד עמר, ( Armand Amar ) .
זה סוג של חידוש ( יחסי, שהרי יש עוד כוריאוגרפים שהשתמשו בטכנולוגיה כזו בשנים האחרונות) שעובד חזק מאד על החוש הויזואלי, אם כי כוחות יפוג, ברגע שירבו להשתמש בו כקלף מרכזי גם בהמשך, ולראייה התקופה שבה פרח ה'תיאטרון השחור' מפראג שבנוי אף הוא על אשליות חזותיות, וכיום הוא מוצר תיירותי אנכרוניסטי.
בהתייחס רק למרכיב התנועה, קשה לתאר קהל שחצה את גיל שבע עשרה, שירוץ שוב ושוב לראות את ביצועי היפ- הופ הללו. רקדני קאפיג עדיין מעולים, לפחות חלקם ברשת אפשר לראות את ההבדלים.
רגעי הצפייה המסעירים בערב היו בסיום כשכל אחד עשר הרקדנים – כולל שתי בנות, האחת נערת גומי והשנייה היפ- הופיסטית נספחת- וכן מרזוקי בכבודו ובעצמו עמדו והפגינו את הכי טוב שהם יודעים, באופן משוחרר, הומוריסטי ומופנה ישירות לקהל. זה כמובן מזכיר לא מעט ערבי פלמנקו די בינוניים שרק בסוף, עם ההשתחוויה, הזמר הקרח מוריד ג'קט ומפליא לקרקש בעקביו, הזמרת המדושנת מדהימה בביצועים נועזים מדליקים ושאר הרקדנים, חופשיים מכבליהם, נראים באותם הרגעים כרקדני פלמנקו הכי מסעירים שיש.
