Lula Washington Dance Theater (L.A.), at TAPAC, June 1

צילום באדיבות יח'צ

הציפייה לבוא להקתה של לולה וושינגטון ( Lula Washington) הייתה ממותנת, בעיקר משום שכבר עשורים רבים יש פעילות כוריאוגרפית בקרב אמני מחול אפרו-אמריקאים שהולכים בעקבות הכוהן הגדול- אלווין איילי שהלך לעולמו והשאיר מורשת פעילה בדמות להקה פעילה מאין כמותה, בעלת נכסים פיסיים ורוחניים מעוררי הערצה. יוצרים אפרו-אמריקאים כמו גארת' פאגאן, דונלד מקהייל או אלונסו קינג ואחרים, זוכים אף הם להערכה, אם  כי איש מהם לא מערער עדיין על מעמדו של הקאנוני של אלווין איילי.  כל הלהקות האלה, ובכללן זו של לולה וושינגטון  שייכים לגישה דומה, שמבקשת דרך לקחת מוטיבים של מחול שמאפיינים את התרבות האפרו-אמריקאית ובה נוכחים  אלמנטים מסוגננים של מחול אתנו-אפריקאי, בתוספת מרכיבי מחול מודרני אמריקאי, שנשענים לעתים קרובות על ג'אז, מוסיקת נשמה,לעתים גוספל ומוסיקה מקורית של אמנים אפרו-אמריקאים, כמו במופע של וושינגטון.lula washington, 2016, ph. by PR

 את הערב מלווה הרביעייה המצוינת של מרקוס ל. מילר, במוסיקת ג'אז רך על הבמה במהלך  ארבעה מתוך ששת המחולות. הם מנגנים מוסיקה מקורית מהרפרטואר שלהם, שלא בהכרח נכתבה למחול עצמו. האנסמבל כולל תופים, מערכות כלי הקשה, בס ופסנתר. לולה וושינגטון עצמה, אחראית על הכוריאוגרפיה של ארבעה המחולות הללו ובנוסף עלה פרק ביניים שאת היצירה המוסיקלית מילר הקדיש לשני קולגות שהיו ממובילי סצנת הג'אז של לוס אנג'לס, שהלכו לעולמם.

את המחול האחרון יצר רנה האריס (   Rennie Harris ) הראשון שהקים להקה מסיירת, שמתבססת על עיבודי היפ הופ לבמה. לצערי, גישתו המרוככת של האריס לתרבות ההיפ הופ האלטרנטיבית, הניבה מחול מיימי, חסר תעוזה ורחוק מהמקור, שלא הביאה לביטוי את מרבית המאפיינים הכי מדליקים של סוגה זו. יש היום אינספור להקות משני עברי האוקיינוס, שמצאו דרך להשתמש בדרכי הביטוי של שלל תת-סוגות של ההיפ הופ כדי ליצור מחול מורכב, שאינו טכני בלבד, בעל מאפיינים מכוננים על הספקטרום שבין הפואטי-לירי לבין תיאטרון מחול בימתי , מקורי ומשוכלל. האריס אולי מצא נוסחה שעבדה בזמנו, אבל כבר לא מספקת בזמננו.

לולה וושינגטון, כאמור, מעלה מחול די אקלקטי, עם חומרים מהיקב והגורן האתני, הטריבאלי, מחול מודרני סטנדרטי ותבלינים משלה.lula washington, raging group 2016, ph. by PR

הלהקה המונה עשרה רקדנים, באה כאמור מלוס אנג'לס שבה תעשיית הקולנוע סופחת את מרבית תשומת הלב. מחול עכשווי התפתח שם לאט ורק בשנים האחרונות, נוכחותו מורגשת, אם כי לא די כדי להפוך את לוס אנג'לס- בינתיים- לבירת מחול. הקהל שמרני, כמו במרבית מדינות ארה'ב ולא מעכל גישות חדשניות בנקל. מה שהם כן אוהבים זו וירטואוזיות, בין אם מדובר בערב כוכבי בלט, או וירטואוזיות בנוסח המוכר ממחוז זמר, סרטים ותכניות בידור בטלוויזיה וזה מה שהם מקבלים.

 חלק ניכר מעבודתה של וושינגטון, מושפע מהמקורות הללו ובא לבדר, להלהיב ולסחוט כפיים. בזה הם מצטיינים. עובדה כי בהדרן, אחרי שגב' לולה וושינגטון בעצמה הצטרפה לרקדנים, היא האיצה בקהל לקום ולרקוד על פי הפעלה שכל אחד מהרקדנים העביר להם בתורו מהבמה. לא יאומן כמה התלהבות לשיתוף פעולה מצד הקהל התל אביבי, הייתה גלומה בו .

אבל גב' לולה וושינגטון מצפה גם להעביר מסרים חברתיים חשובים נוסף לבידור.

כמה מהעבודות ובמיוחד בעבודה 'חיפוש אחר אנושיות', היא מתייחסת ספציפית לתולדות חוקי ג'ים קראו  שנישלו את השחורים משורה של זכויות האזרח וניסו לשמר אותם כאזרחים מופלים, מודרים ומושפלים. רק אחרי השערורייה הידועה של רוזה פארקס שנשפטה לאחר שסירבה לפנות את מושבה באוטובוס לטובת נוסע לבן, החל מומנטום שהוביל לביטול חוקי ראסל קראו והתעוררות התנועה לזכויות האזרח.

העבודה נפתחת בסולו מלווה ביפחות, בסמני דרמטיים של התרגשות, מצוקה, וקריאות שכול על הרג  הבנים על ידי הממסד. משם מתפתחות סצינה ארוכה שבה הרקדנים רצים בידיים מונפות בתנועת כניעה למשטרה (?) ואחד אחר השני הם נורים ונהרגים –בפנטומימה- ושוב ושוב קמים לתחייה בזכות חברים ואוהבים.

גם העבודה הבאה 'הכפר הגלובלי' עמוסה במסרים מילוליים על צדק, תקווה, משפחה ואחדות העם.

נוצרה כאן תערובת סגנונית, אקספרסיבית עד רמה של איור מילים בתנועה, בין מחול שמטרתו עונג ושמחת חיים לבין מטען כבד של אג'נדה חברתית די ספציפית בעלת מסרים מילוליים ספציפיים, שמפריחה סיסמאות, מדגמת מחאות אלימות ושלל מחוות המצביעות על הצפת רגשות עזים באמצעות הסמלת מחוות .

וושינגטון שמצד שני מושפעת ממחזות זמר, מחול בסרטים ותכניות בידור טלוויזיוניות מנסה לגשר בין שתי המטרות שלה והתוצאה היא נטייה דידקטית קצת פשטנית, שלא מעלה את המחול, אלא להיפך.

בסופו של ערב המאזן נוטה לוותר על מבט ביקורתי יתר על המידה, כי זה לא הפרטנר הנכון. הלהקה מתחבבת בזכות האנרגיה הגבוהה של הרקדנים, התנועה המהירה , במיוחד של ספידית כמו  קריסטל היקס (Kristal Hicks) ושלל הקפיצות הנחשוניות, במיוחד של ג'ק וירגה הול (Jack Virga Hall) .  זו להקה תוססת ללא ספק, שמשתדלת לרצות קהל שבא בעיקר להתבדר ולא להיות מאותגר יתר על המידה, וגם זה טוב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.