Doris Ulrich (Austria) – 'More Than Naked', Israel Festival, Rebbeca Crown, may 27

צילום: אנדריאה זלצמן

במהדורה הנוכחית של פסטיבל ישראל  יש רק ארבעה מופעי מחול וארבעתם משתייכים לז'אנר ספציפי של יוצרים עצמאיים בשולי המיינסטרים שלקחו על עצמם לבדוק את גבולות הגדרת המחול ולנסות למתוח אותה עוד יותר. כל ארבעת המופעים נערכים על במות קטנות יחסית, חלקן אלטרנטיביות.

 העבודה הראשונה  'More Than Naked' של דוריס אולריך ( אוסטריה) שזה ביקורה השני בארץ, עוסק כאמור בעירום. לבמה עולים תריסר רקדנים ערומים ( בגרסה מוקדמת היו 20). כל אחד מוצא לו תנוחה ומתחיל להתנועע קלות בזמנו החופשי לצלילי מקצבי דאנס- לא מורכבים מדי-  מעמדת הדי ג'יי שם מפעילה אולריך את המוסיקה כשמתחת לכותנתה מפציעה ערוותה.more than naked, IS Fes. 2016, 222 doris ulrich, ph. andrea salzman

נראה כי אכן הרקדנים נינוחים. גם הצופים. כל מי שחשש שהערום יביך בפעילות בוטה או מוחצנת , נרגע. לפעולת הרקדנים לא נלוות כוונות ליצור פרובוקציה, גירוי, או לשדר ארוטיקה שיביכו קהלים מסוימים . כאן מוכרים עירום נקי, דמוקרטי שלא דורש מכל משתתף להיות בעל גוף מושלם, כפי שלמדנו לצפות מרקדנים בונה פידה, כפי כתוב במילון: " מְהֵימָן, מֻסְמָךְ; מְקוֹרִי, אוֹתֶנְטִי, שאינו מזויף; יָשָׁר, הוֹגֵן, שפועל בתום לב; אֲמִתִּי, מֻבְהָק, של ממש  ".

יש ברוך השם מגוון גופות מלאים, שדופים, גבוהים ונמוכים, שחורים (1) ולבנים וכולם כאחת התגברו על מחסו האי נוחות- אם היה להם אי פעם- ועתה הם מתרכזים בהצגת גוף הרקדן הבלתי-מאיים, כחפץ עשוי בשר.

חקר הבשר האנושי הזה, בקונטקסט של הגדרת רקדן ללא אבחנה בין מימדיו ויכולותיו ( בעיקרון) מתמקד בפעילות מגוונת שבאה להרטיט כל חלק וחלק בגופו, אם על ידי תנועה כמו הקפצת שרירים, או ידנית באמצעות נענוע עור, שומן ושריר מקדימה, מאחורה. הקהל נראה משועשע לפרקים מסצנות מבדחות כגון הקפצת ישבנים, שדיים, ונענע לנענוע ושקשוק כל אבר לחוד, ביחד, לבד או עם שותפים. לאט ומהר, בעדינות או באנרגטיות. בעמידה, הליכה, קפיצה, גלגול, לא נשארת אבן במקומה, כמאמר פתגם סיני ישן.

בין אם מישהו מצא עניין בהתרחשויות ובין אם לא, ניכר היה שאימון פרטני כל כך בנענועי וטלטולי הבשר יכול להיטיב להועיל לכל מי שמתהלך מדוכדך עקב השגות השוואתיות בקשר למבנה גופו. מדובר כנראה במרבית פלח האנושות השבע, ללא אויב ושעתידו מבטיח יציבות. החלק האחר של אזרחי העולם- הרעב-  לא ממש מוטרד ממחקר השוואתי- אסתטי.מסוג זה

עולה מאליה שאלה, האם להקת רקדנים ערומים הוא מחווה נועז מעצם טיבעו. דוריס אולריך מדגימה מופע השולל הנחה זו. היא, כמו רב הקהל, יודע שערום במחול בימתי זה חדשות ישנות. ישנות כמו תחילת המאה העשרים לפחות. יש עוד צופים שימנו את ימי העירום הבימתי מימי 'שיער' ו'או כלכותה' באוף אוף ברודווי . לרב, לעירום הבימתי היה צידוק שכלתני על רקע הקשר תרבותי ופוליטי.

אולריך  מגיעה מנקודת מבט אחרת. בשונה מקודמיה, היא מדלגת על ערום הדוניסטי  או על ריפרור לעבר הריטואליסטי,  או כפעולה שבאה לחיזוק דרמטי של אהבה מעודנת, תשוקות סוערות או סיטואציה כוחנית אלימה שמוסווית כפעילות מינית. more than naked, IS Fes. 2016, 111 doris ulrich, ph. andrea salzman

רקדניה כאמור עסוקים בחקר אינטנסיבי של הפעלות בשר גוף  שמבקשות למפות  את כל האופציות של פעילות מניפולטיבית של חלקי גוף רפים.

הרקדנים ראויים להערכה על נחישותם, התמדתם ויכולת הסיבולת בקטעי הקפיצות בסגנון חופשי שביצעו. ככלל, כל התנועה היא בסגנון חופשי, חף מסגנון מזוהה בעל מסגרת. קשה להגיד שפעילות מתמשכת שעיקרה היא מילוי רשימת אפשרויות של הנושא הנחקר בנוסח סדנא לעבודה עם חפצים  שהייתה פופולרית לפני כמה עשורים יכולה להיות מסעירה, כנראה.

לפחות במקרה זה העבודה לא התרוממה או המריאה, כי יש משהו מוגבל וכובל בעצם הגישה. זה לא המקום לדון בערכים הכוריאוגרפים של העבודה, אך בכל זאת ניסיתי לדמיין את כל הערב מבוצע עם לבוש או חלקי לבוש. מן הסתם, אותה עבודה בערום חלקי לא הייתה מקבל דחיפה יחצנית כמו שקיבלה דוריס אולריך בפסטיבל ישראל- גישה שמילאה את רבקה קראון. בסופו של דבר העבודה מעלה קונספט לגיטימי, אבל הטיפול בו חסר השראה, די פשטני ולא די מורכב.