Hydra by Inbal pinto and Avshalom Pollak- הידרה- ענבל פינטו ואבשלום פולק

פסטיבל ישראל 08     Israel Festival 08  

  Inbal pinto and Avshalom Pollak – Hydra להקת המחול ענבל פינטו ואבשלום פולק- הידרהתאטרון שרובר, מאי 24 צילום: Seto Hidemi

Hydra by Inbal pinto and Avshalom Pollak-           הידרה- ענבל פינטו ואבשלום פולקאורה ברפמן 

להקתם של ענבל פינטו ואבשלום פולק פתחה את פסטיבל ישראל 08 בעבודתם האחרונה- הידרה, שזו בכורתה בישראל. כזכור, הוצגה הידרה בבכורה עולמית ביפן בתאטרון סאיטמה (Saitama Center ) בסתיו האחרון ובשוויץ  בבכורה האירופאית בחודש שעבר.

בכורות מחוץ למדינה של יוצרים ישראלים היא תופעה שתתרחב כככל שיגדל העניין ביוצרים מקומיים שרכשו כבר מידה מסוימת של מוניטין בינלאומי ונמצאו אטרקטיביים לדידם של גורמי הפקה- תאטראות, מרכזי תרבות ופסטיבלים גדולים- בעלי יכולת מחוץ לישראל.  בהערת ביניים אוסיף רק כי היו אלה ליאת דרור וניר בן גל הראשונים שהוזמנו ליצור עבודה חדשה לפסטיבל מונפלייה וקבלו לשם כך סטודיו למספר חודשים.הידרה היא קו-פרודוקציה של סאיטמה, פסטיבל Steps  בשוויץ ופסטיבל ישראל. 

היצירה החדשה בדומה לקודמתה- שייקר, היא פואמה-בימתית סוריאליסטית שבה התנועה וערכיה הויזואלים הם המרכיבים המרכזיים ויופיה הולך ונחשף בסידרה רצופה של קומפוזיציות כמחרוזת פנינים צחות הקשרות ברפיון זו לזו מבלי לבקש חוט נרטיבי שיקשר ביניהן. כעין רצף של תחושות, דימויים, הרהורים והשתקפויות שאחוזים יחד בתפיסה אמנותית מגובשת השואבת צבעים חדשים והשפעות מעודנות שמקורן ברוח האסתטיקה של אמנות יפנית, מבלי לאבד את לכידות שפתם של פינטו-פולק.תמונת הפתיחה מיטיבה לייצג את התפיסה: רקדנית לבושה בשמלה לבנה רכה, ארוכה, כאילו יצאה מתמונת בלט ניאו-קלאסית. היא שרויה בשדה אור בוהק סביבה העוקב אחריה לכל מקום וחבורה של דמויות גבריות לבושות בשחור סובבת אותה כשפנסיהם הזעירים מנצנצים סביבה כמערכת כוכבים.הבחירה בתלבושת המסוגננת מעידן אחר ( עיצוב: פינטו- פולק ואלה גבעול) מנתקת את הצפייה  מזמן הווה ומפנה את הצופה למקום אחר ולזמן אחר, מבט של געגוע נפש המנווט את האסוציאציות לראשית המאה העשרים ומתחזק ברימזוזי הומאג' לרוח החופש של דאנקן, לקומפוזיציה קאנונית של ניג'ינסקה ב'כלולות', לציור של רנה מגריט והלאה.עבודת האנסמבל של כל אחד-עשר הרקדנים – ובהם לראשונה, כמדומני, אבשלום פולק- מדויקת מבלי להיות ממושטרת, אבל מתחזקת בבירור על ידי שני רקדנים אורחים: שינטרו או-אהה (Shintaro O-ue ) שכבר הופיע בארץ במספר מסגרות, בין השאר עם טליה פז שהכירה אותו מעבודתם ב'בלט קולברג' ורקדן יפני נוסף שמיגנט את העיין לאורך כל המופע-  קייג'י מוריאמה (Kaiji Moriyama ) .מעטים הכוריאוגרפים שיכולם להתחרות עם פינטו-פולק בערכים החזותיים שמסופקים בשפע בכל יצירות הזוג. כאן, בולטת יכולתם להפיק מתח, עומק ודימויים פואטים-בימתיים באמצעים פיזיים כמו פרטי סט ואביזרים ובראשם חריץ צר בקיר האחורי של הבמה שדרכו ניתן לעתים את הניצבים מאחוריו.קשה לשכוח שני רגעים מופלאים; הראשון בו מציצים לפתע ראשי הרקדניות בחריץ ונוצרת תמונה קפואה שמעלה מאוב פרץ אסוציאציות ורגשות ותמונה שנייה, לא פחות טורדת – בשני קצות המפתח רואים שתי זרועות תלויות- זו מימין וזו משמאל במרחק של כשני מטר זו מזו. במהלך הערב משמש החריץ בקיר להעברת חפצים, מבטים וכו', אך גם ברגעים שהוא נוכח, חלון פעור, מלבן צר של חושך על מסך לבן, נותרת הכרה שמאחור מתרחשים דברים הסמוים מהעין שאינם מנותקים מהנגלה.בין האביזרים, גם מוטות וספסל שהעניקו פתרונות תנועתיים מרובים- אם כי רובם מוצו לא אחת בעבר – אך הייתה הברקה אחת מרהיבה ובבחירה המפתיעה; גליל בד כהה ועליו מצויר נוף מימליסטי של מספר עצים בשלכת מצוירים בלבן. שני משתתפים מתחו אותו ביניהם וגוללו אותו בעת שהסתובבו וכך חשפו את צדו האחר. לא היה למסך המתגלגל תפקיד בהולכת התרחשות אבל לא היה יפה ממנו לבשר על חילופי עונות. אכן, לקראת הסוף כבר נשרו חיצים מנוצים מהתקרה כשלג מאגדה אחרת, יפה עד כאב.  בניגוד ליצירותיהם הקודמות הפעם חלק ניכר מהתנועה, במיוחד זו של הרקדניות המרפרפות בלבן מתנפנף ולא פחות מכך רמת אנרגיה חסרת בוטות וכן תפיסתם הפוליטית של היוצרים באשר לתפקידו של הרקדן ומקומו כאידיוידואל, מייצגים מחול מרוכך, מנעים, אסתטי במפגיע, מפתיע בגיוונו הכוריאוגרפי ובשימוש בחלל הבמה המאוזן. המחול עוקף את מרביתו של השיח העכשווי במחול ומתנהל במסלול מקביל. מסלול העובר בנופי מחול מרהיבים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.