גיל קרר, ערב עבודות, אולם ענבל

גיל קרר, 'בינינו', ערב ובו שלש יצירות. אולם 'ענבל', 19 באפריל 2016

צילום:חסוס רוביסקו -גיל קרר ואילה פרנקל

בפעם הקודמת שראיתי את 'בינינו' , עבודתו המרשימה של גיל קרר , זה היה בינואר 2015. הוא ביצע את הדואט עם אילה פרנקל, בת זוג שזרמה אתו באופן כה פשוט, טבעי, כמו היין לצד היאנג שלו, בהשלמה נדירה. העבודה מדברת על חיבורי גוף ורוח מובנים מאליהם כמו תופעות טבע, שנעים בין משיכה להתנתקות, תוצר של זרמים פנימיים שמתווים ערוצים בהתהוות, מתוך קשב ורגישות לנשימות, לכוחות הקינטיים הבסיסיים, לעונג של עור נוגע בעור. אינטימיות בהתגלמותה. וכך כתבתי בזמנו לאתר 'ריקודיבור':

"עבודתו של קרר,  'בינינו', היא דואט שעוסק במערכת יחסים בין שי בני זוג שנעה בין חום וחיבה לתהייה ופקפוק, בין ריגוש לבין עימות, וכל אלה בעידון וקשב בין שני הרקדנים. על הבמה איילה פרנקל  מסתמנת כדמות נשית שמקרינה כח וקשב לגופה ולפרטנר שלה ונוכחותה כובשת ללא מאמץ. היא כמעט נונשלאנטית בזרימה הפיזית והרגשית האותנטית  שלה.  זה  מסוג הדואטים שלא בא לכבוש טריטוריות לא נודעות או לבסס סוגה חדשה. אבל ניכר שקרר הקדיש מחשבה למבנה ולמעברים ורצפי קונטקט מעניינים ובעלי ייחוד. אהבתי במיוחד את משחקי הגוף כגל בין הגווים המתקערים ומתקמרים  ותרים אחרי חיכוך מתחת לזרוע של השני, כבטכס חיזור מעודן בין שני צלופחי מחמד, שנעם לי מאד".gil kerer with ayala frenkel, pho jesus robisco

הפעם הייתה הזדמנות לראות ערב מלא ובו שלש עבודות של קרר . אם כי עדיין 'בינינו', שסיימה את הערב הכילה תמונה מלאה ומרתקת של קרר כיוצר ומבצע, אני סבורה ששיתוף הפעולה עם רקדנית חדשה, אלכס שמורק, לא הניב את אותה התרשמות שהתקבעה בעבר, אולי בגלל הפלסטיות העצורה יותר של שמורק, אולי היא חסרה בגרות מסוימת שמבלעדיה אין יכולת הטמעות בתהליך ללא שיפוטיות יתר. זה לא בעיה בטכניקה וביכולת הפיזית, אלא שהעבודה איבדה חלק מהחומר הכי חשוב שהיה בה וניכר בהעברות משקל, שינוי פוזיציה ומיקום, חיבור והתנתקות בתואם והינתנות טוטאלית של גוף הסומך על שותפו. ללא המתח הנבנה בין שני השותפים לביצוע, העבודה חסרה את החיוניות המרתקת שגלומה בה.

בכל מקרה היה מעניין לראות את העבודה לצד השתיים האחרות: Dive סולו של קרר וענת צדרבאום ובביצועו, למוסיקה של ג'ואנה ברמלי, וכן 'חלקים', של קרר בביצוע אלון קרניאל, גל אנג'ל, שניר נקר ורות ולנסי, למוסיקה של יונתן אלבלק.

בכל אחת מהן  ניתן להתחיל לראות טביעת אצבע של יוצר מעודן שמאד קשוב לעצמו ומבקש לדייק את מחשבותיו. ב'דייב', קרר קודם כל לוקח את הזמן, הנשימה מתחילה להניע את התנועה השקולה, המכוונת,המדויקת כשהוא מתכופף ללפות את קרסול רגל אחת ולהצעידה צעד אחד  ואחר כך עובר לשנייה. כשהגוף מתמלא, התנועה מתפתחת במסלולי חיפוש עצמי, גישוש להבנה ופתיחות. מתוך נקודות מוצא אלה, קרר בונה משפטי תנועה עם סימני תחביר ייחודיים, שבם רצפי תנועה מפורקים בנקודות השהייה. שבירה שמחדדת את המהלך ובמפתיע מבהירה אותו, מדייקת אותו ולא מפרקת קשב. להיפך. זה סולו אנין עם תפיסת זמן שונה מהרגיל ויש בו יופי רב.

גם בעבודה השנייה, 'חלקים', מוצאים מרכיבים דומים בעבודת הקבוצה. היא כוללת לא מעט פרגמנטים בהם הרב הוא דומם והאחד פעיל. קטעי אוניסונו מחברים את השברים ומרכיבים תמונה ניסיונית משהו, של פאזל שהכיל גם מרכיבים בעלי סימליות רוחנית, קצת מיסטית- צלצולי פעמונים, כפות ידיים מחוברות במפרק ומהדהדות כנפי יונה בתהלוכה טיכסית, לדוגמא. בעבודה זו יש רצון להביא לביטוי תכנים מורכבים ולבטא אותם גם באמצעות הגיוון המוסיקלי.

בסך הכל, היה זה ערב מעניין של יוצר מבטיח בעל קול אנין משלו .