צילום: תמר לם
תיאטרון מחול ענבל שוב חווה תהליך מתסכל של הנשמה מלאכותית, אחד מיני רבים, שמטלטל את המוסד ההיסטורי רב הזכויות שנים רבות. מוסד שהחל בתחילת שנות החמישים עם פרץ יצירה מקורית-היברידית שהותירה רושם עז על עולם המחול המודרני הבינלאומי ובמקביל עוררה פולמוס והסתייגות, הן בסיורי הלהקה בחו'ל והן מבית. מעניין שהשיח על ההגמוניה האליטיסטית אשכנזית מול הדרת ביטויי אמנותו של הישראלי ה'אחר', לא רק שליווה את הלהקה שנים ארוכות, אלא שהיה גם נשק ששימש להישרדותה של הלהקה בשנים של רפיון יצירתי, שנים ארוכות עד אין קץ.
עידן התחייה האחרון, בינתיים, עד לא מזמן, חל עם מינויו של ברק מרשל בקיץ 2014 למנהל אמנותי של ענבל בהנחה שיש בו אותו מרכיב שיאפשר ללהקה החדשה לעוף מחדש. יש לזכור שבאותה עת הייתה לברק מרשל קריירה בנסיקה אל על כאשר עבודותיו מאותם שנים זכו לביקוש מרשים בפסטיבלים, והוא אף יצר עבודות ועיבודים של עבודותיו לכמה וכמה להקות מחול בינלאומיות חשובות. לאחר כשנה וחצי, בסוף 2015, כהונתו הסתיימה בפיצוץ עם התפטרותו של מרשל שחזר לביתו בקליפורניה. הוא הותיר אחריו רשימה ארוכה של טענות ומענות, שכללו האשמות על ניהול כושל ועוד, ובעיקר הותיר לכתו טעם של החמצה מכמה סיבות.
ההחמצה העיקרית היא שאין יוצר עכשווי מוכשר ומצליח ברמה בינלאומית ש'הרוח' הענבלית' שורה על כל תפיסת המחול שלו במובנים הכי בסיסיים שלה ועם זאת, יצירותיו מצליחות להנכיח את הרוח הזו במונחים של מחול לחלוטין בן זמננו. מרשל הביא ללהקה אופק עם פוטנציאל מעניין. יש לזכור שלפני מינויו הלהקה הייתה בפועל פאנטום. כלומר גוף בקושי מתפקד שמחזיק כמה מקבלי משכורות המתוקצבים על ידי גופים שעוסקים במורשת ולא על ידי המדור למחול במשרד התרבות. באולם ענבל הייתה פעילות בתחומים אחרים, אבל לא במחול אמנותי פרופר, אלא בשוליה האפורים של ההגדרה וגם זה במשורה.
והנה אנחנו מתבשרים כי תיאטרון המחול ענבל, כמו עוף החול, יוצא בתכנית חדשה, עם שתי עבודות. אחת של סהר עזימי שמונה ליועץ למנהל אמנותי – אם כי אין מנהל אמנותי כרגע-, ואחת של נועה צוק. ניתן היה להבין שיש כוונה למצוא מי שיוליך את להקת ענבל לעבר כיוון חדש-ישן , שישמר את רוחה.
עם ציפיות אלה, הלכתי לראות את העבודות של נועה צוק וסהר עזימי.
הרוח הענבלית של ה"פאנטום בהקפאה עמוקה" לא נגלתה לפני בערב זה ומצדי זה מאה אחוז בסדר. יכול להיות שהגיע העת לשחרר את הרוח הנעלמת יותר משהי קיימת באמת, זו שיותר מדי שנים חלבה , עם מעט מדי תוכן בעל משקל את הקופה הציבורית, בכישרון, תוך ניצול טענות קיפוח.
לאמיתו של דבר, שתי העבודות נראו לי כשני פרקים בספר שמחברו הוא 'רוח הזמן' ללא ייחוד של ממש, עבודות בעלות מיומנות שמבקשות להיצמד למסד ארגוני ראשוני 'זוגות' אצל צוק ו'יחיד מול…' של עזימי.
שבעה משמונה הרקדנים בערב, לוטשו במסלול להכשרת רקדנים בביכורי העיתים, ורובם ככולם – שבעה מתוך שמונה- רקדו בענבל בתקופתו של מרשל, למעט עמרי אלבז, אחד הרקדנים הבולטים בקבוצה.
נועה צוק העלתה עבודה בשם By The Snake, אולי מין פרפראזה על הביטוי By the way, שפירושו דרך אגב. מהתכנייה: "הפורמליזם הטקסי של ריקודי זוגות הוא המקור מתוכו יוצאת, נבנית ומתפתלת העבודה". זו אכן עבודה בזוגות שמתנהלים מרבית הזמן במעברים דרך תנוחות ומנחי גוף מקוטעים, מקרטעים וספורדיים לא שיגרתיים. עם זאת, הפרגמנטים תפקדו דווקא כמייצגים את אינדיבידואל, יותר משהם עוסקים במשמעות של ריקודי זוגות.
חיזוק לתחושה היה קיים באופן שכל צמד נבדל במקצת ממשנהו גם בטכסט הפיסי שהם ביצעו וגם בבכך שהעבודה עלתה לדרגה גבוהה יותר, דווקא בשלב בו הזוגות השתלבו בפעילות אוניסונית מוצלחת שהיה בה עניין וחיזקה במתכוון או שלא את מיקומו של הפרט בתוך המכלול.
במשתמע, אולי זו הצהרה קיומית שאולי משקפת מציאות שבה האינטרסים של הפרט גוברים על צורך בלכידות ואחריות חברתית. בעבודה הושקע דמיון יצירתי בולט שמושפע מאד מגאגא ונהרין, אבל מבקש שלא להיות מזוהה אתו יותר מדי.
היצירה נפתחת באופן מפתיע דווקא, כאשר על המסך הסגור מוקרנת דמותה המטושטשת של בחורה שמגישה מופע שלם של מחוות פנים והבעות משתנות, כולל עיוותים ופלבולים למיניהם. וידאו מטופל בהקדמה, לא יכול שלא לתפקד ככרטיס ביקור אמנותי מסוג זה. אין בו טעם אם אין לו קשר לשפה האמנותית של המחול עצמו ויחד עם העניין שהווידאו המיוחד עורר, בסופו של דבר הוא שמש בתפקיד האקדח מהמערכה הראשונה שלא ירה בשלישית.
המוסיקאי המוכשר אהד פישוף בן זוגה של צוק, אחראי על פס הקול שבחלקו מורכב מעבודות מקוריות שלו. פישוף מצליח לייצר אוירה מסוימת שעוזרת למקם העבודה במקום מעודכן וכן מטעינה את העבודה עצמה בהקשרים מרומזים לעבודות של נהרין.
סהר עזימי העלה יצירה בשם 'אחד בקבוצות של שבע' ולדבריו בדף הערב אמר כי בחר לבדוק את המעגל, מבנה שחוזר על עצמו, נבנה, מתפרק, חוצה זמנים ותרבויות.
אכן, מרבית פרקי העבודה מוקדשים ליחיד מול השאר במבנים מתכנסים ומתפרקים. העבודה מתחילה במהלך בו הרקדן ממקום של שקט וויתור מתחיל לחוג סביב עצמו. אך לאחרונה צפינו ביצירה שהוקדשה למוטיב הזה ופיתחה אותו באופן קיצוני ומרחיק לכת של סיימון מאייר, הרקדן האוסטרי שהתארח בפסטיבל ארנבת ב'כלים'. מאייר לקח את הנושא לקיצוניות מרחיקת לכת.
אבל עזימי מתחיל בקטנות לפני שנפנה לבדוק מעגלים שונים ומגוונים שביניהם שזורים קטעי סולו של רקדן אחר, פעיל, אל מול קבוצה- לא אחת סבילה- .
פה ושם מתגנב מוטיב אתני בעיקר באופי הצעדים ואפילו שני צעדי הורה נצפו במהלך מעגל קטן מאותגר צורנית. לא מעט הוקדשו מאמצים לבדוק פוזיציות דקונסטרוקטיביסטיות ואף מרכיבים מקוריים כמו עמידת 'כלב' על ברכיים ואצבעות הידיים עם קולות נביחה מסוגננים.
על המוסיקה המקורית שלוותה את היצירה אחראי נדב ברנע, שמשהו באווירה המלנכולית, לא משתלטת שלו, הזכיר לאוזן הלא מקצועית שלי מרכיבים בעלי אופי שהזכירו לי את פס הקול של פישוף.
הביצוע של הקבוצה בשתי העבודות היה הולם ויש בקרב הקבוצה רקדנים ספורים שהתבלטו יותר מאחרים. אם כי ניכרת מיומנות בבניית העבודות, לא חשתי שיש בהם משהו שמייחד את הדרך האמנותית של כל אחד משני היוצרים ואף לא תפיסה פורצת גבולות שעשויה לאתגר את הצופה.
המשתתפים: עמרי אלבו, ירדן אלקיים, גבע זייכרט, שיר לוי, חן נדלר, יעמקל'ה פילצר, מתן קפלן ושחר שרית שרשוב. .