Heda oren- Diary הדה אורן- פרקי יומן

 

הרהורים על מחול ומחלה- הדה אורן

הדה אורן-פורטרטנדמה לי כעת שחיי היו מלאי מאבקים בשעות הרבות העומדות לשרותי אני חוזרת אל הדה הצעירה זו אשר הפכה כה מוקדם לאמא. זו שהריקוד בעצמותיה. זו שהתחילה במסגרת הקיבוצית ליצור חגי מחזור. זו אני שבמסגרתם הרקדתי את הנוקשים שבבנים ואת הרחוקות שבבנות.

לא היו באזורנו בתקופה ההיא בתי-ספר מסודרים לריקוד והיה עלי להלחם על כל מנורה שתאיר את הבמה. בשנים ההן האפשרויוית היו כה מוגבלות. נדרשתי למאבקים של שנים להראות אומנות כמו שמן הראוי להראותה.

בשנות בגרותי ראיתי את התפתחות הריקוד בארץ. לא מכל העושר הזה יכולתי לקחת, אך רבות למדתי. מאז גם נסעתי לפריז ללמוד ריקוד ואני, בת 29 לומדת עם נערות בנות 18. חלקן, בנות שהיה חשוב להן הרבה יותר לצבוע את הריסים בכחול מאשר ללמוד את שייקספיר ולכבד מעט יותר את המרצה שלנו העיוור, (ההולך מלווה באשה צעירה יותר. הרי גם לי יש היום מלווה) זה שהיה יורד בכבדות במדרגות העץ לאולם ההרצאות, על צווארו קשורה עניבה מיוחדת בקשר המצביע כי אדם זה הנו אמן בעברו. כך היה נהוג בצרפת בשנים ההן .

למדתי גם בבת-דור במשך חמש שנים.

יום אחד נעמדה למולי רחלי מקיבוץ עינת ושאלה אם ברצוני ליצור ריקוד ללהקה שמוקמת בתנועה הקיבוצית ועניתי בודאי. הייתי כבר מוכרת בתנועה. עוד קודם לשיחתי עם רחלי התחלתי כבר ליצור חגי מחזור. אלה היו מקובלים מאד ומצאתי דרכים משלי לשלב בין תנועה לדיבור, כמו כן התחלתי ליצור חגים בקיבוצי, כשאני מחפשת לקיים סטנדרטים גבוהים יותר מבחינת המלל ובעיקר מבחינת התנועה הריקודית. בפעם הראשונה שהבאתי את תוכניתי בפני ועדה של חברי הקיבוץ האחראית על חג הסוכות הקרוב, הם הססו ופיקפקו ביכולתם לעמוד בדרישות. עניתי להם שאם נמשיך לחשוב ככה, לא נגיע לכלום. אם נתאמץ, אזי יש סיכוי שנצליח ויהיה לנו חג יפה ובעל ערך. וכך היה.

היה זה החג הראשון שנחגג בקיבוץ בשיתופם הפעיל של כמעט כל הציבור. יצרתי חג סוכות מרהיב שהוגש ברקוד ובקריאה תומכת מתוך פסוקים במישנה המדברים על מצוות בניית הסוכה, תקיעת היתדות, הברכות הנלוות, הקישוט. הריקודים כולם היו במתכונת של נענוע ארבעת המינים לפי צורת הנענוע כפי שנהג המ"הרל, מפראג לנענע "לארבע רוחות השמיים למטה ולמעלה". החג הזה נוצר בשנת 1972 ועד היום חג זה נחגג באשדות-יעקב.

והנה קמה להקת המחול הקיבוצית.

בזמן הראשון לקיום הלהקה הייתה הגברת גרטרוד קראוס הפטרונית של הלהקה. פגישתי הראשונה אתה התקיימה בקורס שהשתתפתי בו בארגונה של "תנועת השומר הצעיר". במסגרת זו היה נערך מדי שנה כנס מחול שבו כל מורה העלתה על הבמה ריקודים שיצרה בביצוע תלמידיה. במסגרת זו, הראיתי לראשונה ריקוד שלי הנקרא 'חזון העצמות היבשות', בהשראת נבואתו הידועה של הנביא יחזקאל. גרטרוד קראוס נהגה להיפגש עם הכוריאוגרפיות לשיחה אחרי המופע . כך בקיץ, בחום הגדול ואחרי נסיעה באוטובוס צפוף ללא מזגן ( כאלה היו התנאים אז), הגעתי מזיעה לקיבוץ עין-המפרץ שם נקבעה הפגישה. כך גם באה גם גרטרוד ובקשה להתקלח…היא ונראתה כה זעירה בהתיישבה על הכורסא האפורה הגדולה. היא השמיעה אנחה ואז הרימה פניה ישר אלי ואמרה: "זהו כשרון גדול גדול ומיוחד בשביל הבמה" ואז כמו פתחה את פיות הכוריאוגרפיות האחרות. אחת מהן אמרה: "לא שמעתי בחיי קריאת תנ"ך יותר טובה, אפילו לא ברדיו." נדהמתי. נכון שהיו לי שלוש קרייניות, בנות מאשדות –יעקב, שהסכימו להיות איתי בחזרות. אחרת אמרה: "איזו תנופה בריקוד, איזו זרימה." כך אחת אחר השנייה דברו דברי שבח ואני יושבת ומצרה: "מאין יבוא עזרי", מניין אביא רקדנים לכישרוני.

הרהור בקו שבור- הדה אורןיהודית ארנון הייתה גם היא בין קבוצת הכוריאוגרפיות. היא ניגשה אלי לפני שנפרדנו ואמרה: תלמדי וכך תצרי לך רקדנים. ידעתי שזו לא הדרך אך לא אמרתי דבר.

'הלהקה הקיבוצית' קמה ושאפה למקצועיות אם כי עדיין התנאים היו קשים מנשוא, אך ידעתי כי אנו הולכים בדרך הנכונה. במסגרת 'הלהקה הקיבוצית' יצרתי מספר ריקודים והייתה לי הצלחה גם בארץ וגם בסיורי הלהקה בחו"ל. הייתי מועמדת לפרסים אך אלה לא ניתנו לי.

בתחרות ביני ובין יהודית ארנון במסגרת הלהקה, היא הייתה החזקה בינינו, בעיקר בפוליטיקה וביחסי ציבור. בין שנות השבעים והשמונים תרמתי רבות ל'להקה הקיבוצית'. העבודות התקבלו כטובות מאד אך אני עצמי נראה שלא נמצאתי בתוכניותיה של יהודית ארנון היא יעדה את העתיד לרמי באר.

בנוסף, הודיעו לי כי לא אוכל ליצור ללהקה יותר מריקוד אחד בשנה. ביודעי משמעות האמירה הזו לעומקה, התחלתי לחפש אפשרויות שונות, חדשות . ערב אחד הופענו בקיבוץ כנרת. אם אינני טועה, היו אלה ההופעות הראשונות של האולפן למחול שהקמנו אשרה אלקיים- רונן ואני. לאחר סיום הערב נגשה אלי רותי אשל ואמרה לי: "הדה! אני רקדנית ולמדתי בצרפת". כמובן נרעשתי, הרי גם אני למדתי בצרפת, בפריז. ורותי עונה: "מובן, ברור ששם גם אני למדתי", והוסיפה: "אהבתי את הריקוד שלך. אני רוצה להעלות ערב סולו, אולי תסכימי לעבוד איתי?". מובן שהסכמתי. לאט נוצרה הבנה בינינו בהשפעת אלוין נקולאי ויצרתי אתה שני מחולות. לאחד קראתי 'הרהור בקו שבור' לשני קראתי 'במרחב פנימי וחיצוני'.

רותי למדה איך יוצרים ולמדה לנסות גם אם נדמה שהתנועה לא נראית לה ריקוד. בעת ביקורה של אשל בביתי לאחרונה, לאחר שלמדה והשכילה, אמרה לי: "את כל הבסיס הרחב של היצירה, מהי יצירה ואיך לנסות ולהגיע אליה, למדתי ממך. מה ידעתי אני על יצירה,? הרי לא היה לי מושג."

עבדנו בין השאר בחדר הישיבות של מזכירות תנועת אחוד הקבוצות והקבוצים, אחרי שהרמנו שולחן על שולחן וכסאות על שולחנות והזזנו ופינינו מקום לחזרות. היינו בוגרות, ולא היינו עדיין ידועות. בצענו גם חזרות בביתה של רותי. היא הייתה המנוע הארגוני הדוחף, שאיפשר לנו להרים בסופו של דבר את ערב הסולו שלה. לפי שהזכירה לי רותי את אשר שכחתי, לא בקלות קיבלנו את האפשרות להופיע בצוותא. הערב היה מוצלח מאד להרגשתנו. את העבודה השנייה יחד עשינו הזמרת עדי עציון, אותה הכרתי בשנות מלחמת השחרור כאשר היינו עקב המלחמה ביגור. היינו ילדות והתיידדנו. גיבשנו יחד תכנית וקראנו לה "קול ומחול" . הבכורה התקיימה במוזיאון חל-אביב.

יחד עם אשרה אלקיים- רונן הקמתי אולפן למחול בעמק-הירדן ומאז לא היו לי חיים משלי. יום ולילה ביליתי בעבודה באולפן, רוצה שהכל יתקדם ומהר מאד למדתי כי הדבר החשוב לי ביותר לא בהכרח חשוב לאחרים באותה מידה. למדתי כי עלי ללמוד לדבר בניחותא, אם ברצוני להשיג דבר מה לטובת האולפן ושלא אשיג דבר אם לא אקיים שתוף פעולה עם ראש המועצה של אז- זאב שור.

אך אני אנא אני באה. למה כל-כך קשים לי עניינים אלו, למה הכול בוער בי כל כך והכוח היצירתי הזה דוחף אותי?. למדתי ששיתוף פעולה מצד זאב שור דרש ממני להפעיל כישורים שלא רציתי לנקוט בהם.

בקיבוץ שלי קיבלו יפה את אומנותי, שם העריכו את החגים שיצרתי ושימרו את חג הסוכות שלי עד היום.

יצרתי הצגות ילדים גם ב'להקה הקיבוצית', הראשונה הייתה הצגת הילדים על פי 'דירה להשכיר' של לאה גולדברג שהייתה הצלחה ועלתה כ-200 פעמים. בסוף היא נמחקה. למה???

שלמה- הדה אורןעוד ריקוד שהצליח היה הריקוד "השלמה" שבו לקחתי בד ענק שקניתי במחסן בירושלים. כאשר פרשתי אותו על הבמה הוא כיסה את כל רוחבה. באמצעו של הבד גזרנו בעזרת נורית רוט מאפיקים עיגול ונורית תפרה שמלה אשר שוליה התחברו אל הבד הגדול . ידידים עזרו לי בפתרונות טכניים נוספים. עם תחילת הריקוד אנו פוגשים את הרקדנית בתוך מעגל קטן. היא נראית מאושרת בחלקה ואז אנו רואים כגבעות את קצות הבד הנמשך למעלה על ידי החוטים הסמויים . הרקדנית. שנמצאת באמצעה של הבמה, מתייחסת אליו כאל תופעה מוזרה וברב תמימות מנסה להגיע אל הגבעות היפות אך בעוד היא מנסה להתקדם נעמד לפני עיניה קיר ענק של בד . מכאן ואילך היא נמצאת במאבק קשה עם הבד וכל פעם המכשול הולך ומסתבך. כל הריקוד כולו הוא ניסיונה של הדמות להשתחרר מהבד. בסוף הריקוד, הרקדנית נשארת כשראשה וחלקה העליון כולו אחוז בבד .את הריקוד הזה הראתה הלהקה כשש פעמים ולא יותר. וודאי תשאלו מדוע?, הרי הריקוד זכה לביקורות מצוינות? התירוצים היו רבים ואני לקחתי את הבד ושמתיו אצלי בעלית הגג .היו לא מעט מחולות שיצרתי ללהקה. בתמימותי חשבתי שעבודה טובה תזכה אותי בעבודות נוספות ולא כך היה. יום אחד נקראתי לחדרה של יהודית ארנון והיא אמרה לי: עבודותיך טובות מאד אבל את מדברת לא יפה על הלהקה. זה היה מעט נכון. דברתי על כך שאני לא מקבלת עבודות באופן יותר אינטנסיבי. (1)

בלהקה הקיבוצית אמרו לי יהודית ארנון ומייק לוין שאקבל אפשרות ליצור עבודה אחת בשנה ובחולשתי לא התנגדתי והתכופפתי לתנאים אשר הועמדו בפני. אמנם לא הפסקתי ליצור כל עוד עמדה בריאותי לי. ברור לי כי יחסו של ראש המועצה זאב שור ויחסה של יהודית ארנון כלפי הגבירו את חוסר בטחוני הבסיסי ומנעו ממני לשמור בתוקף על זכותי להעמיד את עצמי במקום הראוי לי. גם ב'להקה הקיבוצית' וגם במסגרת האולפן למחול שהקמתי בעמק הירדן, יצרתי הרבה יצירות וערבי רקוד. אחד מהם הבאתי גם לסוזן דלל. שם הערב היה 'סיזיפוס' ובו הופיעה ה'שלמה' כאשר בתוכה היה רקדן ולא רקדנית כפי שיצרתי זאת במקור. השינוי היה מעניין.

'הלהקה הקיבוצית' הפסיקה להיות קיבוצית והפכה להיות להקת רמי באר.

לאחר שנים מספר הגיעו אלי זוג רקדנים- מורים מרינה וולאדימיר מבלורוס, אתם יצרתי לא מעט ואף העזתי ליצור עבורם דואטים שנרקדו על נעלי אצבע. העבודה עמם הייתה לי נחמה אך גם הם בגרו והפסיקו לרקוד. עוד שנה עבדתי עם תלמידות האולפן שהבשילו כרקדניות ואיתן הייתה לי אפשרות ליצור. היו לנו יחד הרבה חוויות יצירתיות, אך הנה לפתע חשתי עייפות וחוסר כוח לנסות ולדחוף את עבודותיי לסוזן דלל או להופעות נוספות. התפלאתי, מה קורה לי?. זו הייתה תחושה מוזרה. קודם לכן מעולם לא קיננה בלבי הרגשת השלמה עם העובדה שאין לי כסף ואני לא יודעת לנצל קשרים על- מנת להגיע וליצור. אבל התחלתי לוותר.

מעבר ממחול למחלה

יום אחד בשנת 2000, נפלתי מן האופניים שלי בלי כל הגיון. התחלתי להתמודד עם מחלת ה- .L.A.S , למדתי על המחלה ועולם חדש של רופאים, בדיקות והחלשויות הולכות וגוברות, הביאו אותי למערך מחשבתי חדש.

היום כבר לא חשוב לי כלל להימנות על חברת היוצרים, היום אני נכללת בחבורת החולים וחשה בריאה. עבר זמן אולי חודש בו לא כתבתי. חזרה אלי עצלותי. אולם יש תופעות חדשות יום יום, שדורשות תשומת לב. אתמול הגעתי למסקנה כי לא אוכל יותר להתרומם מן הרצפה בכוחי שלי. קשה מאד גם לז'וזי, המטפלת שלי, להרים אותי בסיום התרגילים. רגלי נחלשות ואני יודעת שמעתה אתאמן במיטה. לאימון כזה במיטה תהיה איכות שונה, וודאי פחותה. אך אתמיד כל זמן שאוכל אעשה זאת. בנוסף לכך גם יותר קשה לי לאכול בלי הפרעות שעול. אני מכניסה לפי כמויות קטנות של מזון. מנסה עד כמה שאפשר ליהנות מן האוכל.

אתמול נסעתי לצפות בערב מחול של להקה שהקימה מיכל שרון, תלמידה נהדרת שלי. עברתי אתה שנים רבות בהן צמחה תוך משברים קשים ונוראים, אבל תמיד חזרה לרקוד ותמיד פתחתי לפניה את הדלת, פעמים לשיעור, פעמים לשיחת נפש ופעמים כדי לצפות בה בשעורי הבלט. ומיכל הנפלאה הגיעה ונעשתה רקדנית בעלת יכולות אדירות. היא רקדה סולו שכמוהו לא ראיתי מימי והזמינה אותי לראות את ערב הבכורה שאותו היא הקדישה לי בהוקרה. ההתרגשות הייתה רבה. רציתי לעלות לבמה אחרי ההופעה ולברך את מיכל ולשם כל היה עלי לעלות שלוש מדרגות. יותר מדי עוזרות עמדו לפתע לעזרתי, הרמתי את רגלי השמאלית על מדרגה ראשונה והנה, לא!, הרגל לא משחקת יותר. הרגל צוחקת ממני.. . נפניתי כה וכה, מחפשת את עוזרתי הקבועה ומצאתיה לשמחתי הגדולה בצידי הימני. רק כך יכולתי לעלות לבמה ולהתחבק חזק עם מיכל.

עדיין נשארת לי משימה לבדוק את יכולתה של רגלי השמאלית שהיתה החזקה עד כה .זו שאיפשרה לי ללכת. שוב ושוב אנסה וכמו שחקן שח-מט המאבד פיון אחד, שני ושלישי ועוד ועוד וממשיך לשחק, כך גם אני. ממשיכה לשחק את משחק החיים האכזר.

* תודה מיוחדת לסיון שדמון שהעביר ל'ריקודיבור' את החלקים הרלוונטים מיומניה של הדה אורן, בברכתה.

(1) רשימת עבודותיה של הדה אורן ל'להקת המחול הקיבוצית':

1970- ( שנת יסודה של הלהקה) 'חלום', פואמה אלקטרונית.

1971- 'נעים להכיר'

1972- 'שלושה קטעים'.

1974-'שיח משוחחים'.

1976- 'הפרטים מצטרפים'.

1977- הרהור על קו שבור'

1979- 'עת לכל חפץ'.

1980- 'דירה להשכיר'.

1982- 'שלמה'.

1984- 'היה היה'.

בשנת 1984 יצר רמי באר את 'המוות בא אל סוס העץ מיכאל', עבודתו הראשונה ללהקה הקיבוצית.

1985- 'הצחוק המר'.

1987- 'בין עצי עדן'.

1993- 'קשרים'.

[ad]