Heda Oren הדה אורן- נאחזת בחיים

 

בגידת הגוף, עמידות הרוח

'ריקודיבור' שמח להביא לקוראים חלקים מראיון שערך סיון שדמון(1) עם הכוריאוגרפית הדה אורן לא מזמן. הראיון משמש הקדמה לפרקים נבחרים מתוך טכסטים שכתבה אורן בנסיון להאחז בחיים מאז נודע לה על מחלתה הקשה.

אני מבקשת להודות להדה אורן על מסירת החומרים האישיים שמשמשים מסמך מרגש בכנותו וישירותו ונדבך בעל ערך בתולדות המחול בישראל. החומר מאפשר מבט מזוית אישית של יוצרת שלא סיימה את מלחמתה. א.ב.

ראיון עם הדה אורן:

מאת: סיון שדמון

הדה אורן- “שלמה”.כשסיימה הדה אורן לנהל את האולפן ולהקת המחול בעמק-הירדן, בגיל 65, פנתה לציור. בין יתר התרגילים ביקש המורה לכתוב חמישה דפים בכתב יד. הדה בחרה לכתוב איך נמסרה על ידי אמה בגיל חמש לידי דודה בקיבוץ מעוז-חיים ואת קורותיה בשנה שחיה שם. חודשים אחר כך, התקשתה כבר להחזיק מכחול אבל החלה להעלות על הנייר את סיפור חייה בשמונים עמודים בכתב ידה. אחרי שהעפרון לא נשמע לה יותר ורגליה, רגלי הרקדנית החזקות שלה, שבעבר נשאו את משקל גופה על קצות אצבעותיהן גילו חולשה יתרה, ניגשה לבדיקות הרפואיות.

תוצאות הגיעו ולפני שנתיים התבשרה שחלתה ב- A.L.S. , מחלת ניוון שרירים נדירה יחסית, וסופנית באחוז ניכר של המקרים. האישה הזו שהתחילה דרכה כרקדנית, הפכה לאחת מהכוריאוגרפיות המרכזיות בשנים המוקדמות של להקת המחול הקיבוצית. אשה שהגוף, שפתו ותנועותיו היו כל עולמה, נאלצת עכשיו להתמודד, מוקדם מהצפוי, עם ניוונו.

חקירה פילוסופית

לאחרונה קיבלה אורן (72) אישור להעסיק עוזרת סיעודית מסביב לשעון בביתה שבאשדות יעקב איחוד. מוקפת ספרים, ציורים וצילומים, מזכרות משנות העבודה הארוכות, היא מתיישבת בהתלהבות על הרצפה ומוציאה קטעי עיתונות, תמונות ועדויות לקריירה המפוארת שהיא מנסה לפרוש.

"מיד אחרי שקיבלתי את ההודעה דיברתי עם עצמי והחלטתי שכדאי לי", היא מספרת, "ידעתי שדיכאון יגביר את המחלה, והחלטתי לפתח אדישות להתקדמות שלה. בעצם כבר הייתי מוכנה לזה. על סמך הנסיון שלי אני חושבת שלאדם יש מנגנונים מורכבים ונסתרים שפועלים במקרים כאלה, כדי להגן עליו. הגוף שלי, למשל, אולי ידע טוב ממני וכך, במקביל, איבדתי את האמביציה וקצת הפסקתי ליצור".

ש. זו הרגשה של מלחמה?

"לא. אני יודעת שאני לא יכולה להלחם אבל אני כן יכולה לצחוק כמה שאפשר, ולהתייחס למחלה כנושא לחקירה פילוסופית".

ש. דווקא לך, בעלת קשר ומודעות חזקה לגוף, זה קורה.

"כן, זו מחשבה קשה ומעציבה. אני מתעקשת ללכת כל עוד אני יכולה אבל נופלת הרבה, ובקרוב אזדקק לקלנועית. כל פעם שאני מגלה ירידה בתפקוד אני חושבת על הדברים שאני עדיין יכולה לעשות".

ש. ואת בכל זאת שומרת הראש למעלה.

"אני פחות ופחות בוכה. השלמתי עם הקושי, עם הגורל. אני לא באה בטענות. המחלה מקרבת אלי את האנשים הקרובים אני זקוקה פתאום למשפחה".

תהליך כתיבת קורותיה וחזרה לרשימת הישיגיה עוזרים לה להתמודד עם איום תוצאות המחלה. אחרי שכבר לא יכלה להחזיק בעט רכשה מחשב נייד ולמדה להפעילו. סד מיוחד שהותאם לכף ידה עוזר לה להקיש ולשלוט בעכבר. המרץ והאמביציה שאפיינו אותה לכל אורך הדרך עוזרים גם הם. היא ממשיכה לשחזר את זיכרונות ילדותה ובגרותה. מעבר לכתיבת קורות חייה, היא ממשיכה להעלות על המסך שירים שכתבה ושירים שהיא אוהבת. זיכרונותיה גדושים דמויות אנושיות, אבל מירב תשומת הלב מופנית לתפאורה, לשפת הגוף ומבנהו.

הנסיכה, העדשה והלינה המשותפת

אורן נולדה בנתניה ב-1935. אביה שהיה "סוחר קטן ולא מוצלח", וגדל במשפחה שעלתה מליטא והתיישבה בזיכרון-יעקב בתחילת המאה. זיכרו לא מעורר בה געגועים ניכרים. מזיכרונותיה עולה תמונה של משפחה ענייה מאד, שמרנית. סבה הקים לדבריה את בית החרושת הראשון בארץ לסבונים, התעשר ומאוחר יותר ירד מנכסיו. בזיכרונותיה היא גם מתארת את הווי החיים במושבה שנעו בין עליבות לעליצות.

סבתה מצד אמה גדלה במשפחה ירושלמית מכובדת אך העזה להנשא לחלוץ למרות התנגדות ההורים. גם אמה נחמה מרדה, התחתנה וילדה כבר בגיל 17. אמה התחתנה בשנית ואז הדה נולדה.

מהחיים בנתניה היא זוכרת בעיקר את המתח בעקבות הודעת קריין הרדיו על פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוריה נפרדו וכשהייתה בת 5 החליטה אמה להתגייס למלחמה בגרמנים ומסרה את הדה למשמורת, לדודה "רווק בודד ושתקן"- יצחק אוירא מקיבוץ מעוז-חיים. את הפעם הראשונה שאמה השאירה אותה בקיבוץ המרוחק והמאובק היא לא זוכרת, "הכל קבור עמוק בפנים", היא כותבת, "ומאז מלווה אותי התחושה של ילדה קטנה ותמימה שמתבוננת בפליאה בעולם הסובב אותה".

אבל הקיבוץ וחברת הילדים הפכו מאד דומיננטים בגידולה והדה מספרת שלמרות היותה עירונית בין קיבוצניקים מצאה לעצמה ילדים גדולים ששמרו עליה ובהם רפי ודבורהל'ה, לימים, הסופרת דבורה עומר, "הילדה הכי יפה בעולם", בעיניה.

אמה הייתה מגיעה לבקרה מדי חודש או חודשיים, לבושה במדי הצבא הבריטי שעוררו בה גאווה. עם אביה נשתמרו יחסים מרוחקים והוא בקר אותה לעתים נדירות.

משנישא דודה יצחק והחליט לעבור ולהקים משפחה בקיבוץ החדש, חוותה זעזוע נוסף."כל השנה הייתי מפורסמת כילדה שלא בוכה, אבל כשעזבנו כבר לא יכולתי להתאפק". אבל באשדות יעקב מצאה את הבית שבו נשארה עד היום.

נולדה לרקוד

סיזיפוס- כוריאוגרפיה- הדה אורןזיכרונות הריקוד המוקדמים שלה הם מגיל ארבע, כשהופיעה מול בני משפחתה ששיבחה את הגמישות יוצאת הדופן שלה. אבל את הקריירה היא התחילה באופן "רשמי" רק בגיל שש במעוז-חיים, כשהחלה לרקוד בהדרכת תמר ירדני בשדות הקיבוץ באירועים שונים. את תנועות הריקוד הראשון היא עדיין זוכרת וגם בדיוק מה לבשה.

באשדות יעקב היא השתתפה בריקודי חגים וטקסים בהדרכתה של מרים ינואר. "אשדות יעקב הייתה בזמנו אימפריה גם מבחינה תרבותית", אומרת הדה. "בבוקר ראינו את קרבות האוויר עם הסורים ובערב היינו נוסעים לעין גב לשמוע קונצרט בפסטיבל. הייתה דרישה לתרבות גבוהה, לקונצרט או מחול לא רק כחלק מהחג.".

בתקופת פילוג התנועה הקיבוצית הדה כבר הייתה בתיכון והייתה בין הנערים שבחרו להיות חלק מהקיבוץ המאוחד גם אם הוריהם נשארו באיחוד. לכן נשלחה עם כמה מבני כיתתה ללמוד בעין-חרוד, שם היא המשיכה לרקוד בעיקר ריקודי עם תחת שרביטה של רבקה שטורמן. "שטורמן", היא מספרת, "עמדה על הכישרון שלי והפכה אותי לסוליסטית".

היא נישאה בגיל 19 לאיתמר רודשטיין (לימים רותם) בן קיבוצה, ומיד הרתה וילדה את גלית ביתה היחידה. אחרי הלידה היא התמסרה לגידולה תקופת מה ואז יצאה ללמוד "תרבות הגוף" בסמינר הקיבוצים. בתקופת הלימודים הבינה שהיא שגופה, בעל הירכיים המלאות, אינו מתאים לקריירה של רקדנית והיא פנתה למסלול יצירה וכוריאוגרפיה. היא החלה ליצור מופעים באשדות איחוד, יחד עם שייקה פייקוב, שנתן כתב הכוונה מוזיקלית. בשנים ההן עבדה כמדריכת נוער, בחדר האוכל ובמטבח ובמקביל עסקה בריקוד. במשך השנים עברה השתלמויות בריקוד ובעיקר במסגרת תנועת השומר הצעיר, "שם הייתה התייחסות רצינית יותר למחול", היא קובעת. בגיל 26 כבר התגרשה, ומיד אחר כך, בשנת 1964, נסעה ללמוד בפריז.

תבנית חוזרת

ש. גלית בתך עוד הייתה ילדה בעצם.

"כן. התבנית חזרה על עצמה וגם אני התגרשתי ובכאב רב השארתי את בתי לבד בקיבוץ, כמו שאימי עשתה לי. היה לי מאד מאד קשה לעשות את זה. זה הריקוד שדחף אותי כל הזמן להתקדם".

ש. ואיך גלית קיבלה את זה?

"היא לא חסכה את כעסה ממני, בשנים ההן. אבל היום היחסים איתה מצויינים וגם עם שלושת הנכדים שהיא העניקה לי ויש חום רב וקירבה גדולה".

בפאריז, שוב הרפתקנית כמו אימה, חייתה בלא אמצעים של ממש אצל בעלת בית קפדנית ולמדה בבית הספר הגבוה מחול מודרני, בלט וכוריאוגרפיה. אחר כך ניהלה קבוצת רקדנים של תנועת הבונים דרור ויחד הופיעו על במות באירופה ושם פגשה את נעמי שמר והשתיים התיידדו.

מפריז היא חזרה ליצור בקיבוץ, בעיקר ריקודים לחגי מחזור, ובתנועה הקיבוצית התפשטה שמעה והיא הוזמנה להעלות מופעים בקיבוצים אחרים. בשנת 1968 החלה ללמוד בלהקת בת-שבע.

המחול הנחשוני מעבר לריקודי חגים היה "חזון העצמות היבשות". לדבריה, החברים נדהמו והיא הוזמנה להציגו בכנס המחול השנתי של השומר הצעיר שנערך בניר דוד גרטרוד קראוס, היוצרת המוערכת ביותר בזמנה הייתה שם, ראתה, התרשמה והזמינה אותה לבוא לסמינר של פורום המורות למחול בקיבוץ עין-המפרץ. "כאן יש כישרון גדול בכוריאוגרפיה", אמרה קראוס, ושאר המורות הנהנו בהסכמה.

הדה הצטרפה לפורום וב-1971 הם הקימו את להקת המחול הקיבוצית, שפעלה אז בקיבוץ געתון תחת האוטוריטה של גרטרוד קראוס ובניהולה של יהודית ארנון. הדה הייתה בין הכוריאוגרפיות שיצרו ללהקה.

בשנת 1974 היא קיבלה מילגה ונסעה לניו-יורק, לבית הספר של אלווין ניקולאי. "למדתי המון. אבל ליצור לא הצלחתי. בשביל זה אני כנראה צריכה אדמה יציבה מתחת לרגליים, בית".

כשחזרה, בעצת יהודית ארנון, החליטה לייסד מרכז למחול בעמק הירדן. בשנת 1975 היא הקימה יחד עם אושרה אלקיים את האולפן למחול. בהתחלה הוא שכן באפיקים ומאוחר יותר עבר למשכנו עד היום, בצומת מסדה ושער הגולן. האולפן פרח. חמש שנים אחר כך אושרה אלקיים פרשה מניהולו והדה נשארה לבדה כמנהלת, מורה וכוריאוגרפית.

מרכז – פריפריה

"ריקוד זה לא מתנ"ס ולא חוג", היה המוטו של אורן בגיוס הילדים ללהקה. היא תבעה השקעה אישית טוטאלית, והתייחסות לריקוד כאמנות, שהיא הטעם לחיים, לפי השקפתה. גם ההשקעה שלה הייתה טוטאלית ואכן, "האולפן למחול של המועצה האזורית עמק הירדן", או בקיצור "האולפן", היה הצלחה ובעיקר התבלט בייחודו על רקע ההוויה הכול-כך קיצית, חולית, ישראלית ופריפריאלית, של שנות השמונים בעמק הירדן. הנערות בבגדי הגוף ובתנוחות הריקוד השונות נראו לצופה מבחוץ כמו דגים באקווריום, והבנים שהעיזו לגשת לבחינות הקבלה זכו למבטי קנאה ולגלוג בעת ובעונה אחת. ניחוח זר התלווה גם לשם ולאישה, להליכותיה ולצורת דיבורה.

300 ילדים ונערים למדו באולפן בשיאו, והלהקות שהוקמו העלו מופעים שזכו להצלחה מקומית. ה"בן האובד", על פי שירה של לאה גולדברג, עלה כמופע בעקבות עבודת הגמר של הרקדנית לילך גפני, ועוד רבים וטובים.

גם בפסטיבל "קול ומחול" בשנות ה-80, יצרה הדה מופע יחד עם עדי עציון ורות אשל, שכונה "אוונגרד" וזכה לתהודה מסוימת.

בינתיים המשיכה הדה ליצור גם במסגרת להקת המחול הקיבוצית, והמופע "שלמה" שיצרה עבור הלהקה בשנת 1982 נחשבה לאחת העבודות הטובות ברפרטואר, ואף הועלה בפריז.

אבל בלהקת המחול הקיבוצית נחלה אכזבה עקב חוסר היכולת שלה לנצל קשרים, להגיע לעמדות כוח ולדחוף את עצמה למעלה. "תמיד ראיתי עצמי כחלק מלהקת המחול הקיבוצית אבל כשרמי באר החל לעבוד ראיתי איך דואגים לו ושולחים אותו לקורסים. התחילו גם לייבא כוריאוגרפים מחו"ל והתחרות איתם הייתה קשה. זה גם העלה את הרמה שלי אמנם. בסוף עזבתי כי התנאים היו בלתי נסבלים, גם קשה היה לי להגיע כל פעם לגעתון באוטובוס ".

ובכל זאת יצרה ריקודים חשובים וזכתה להתייחסות, בעיקר כשהצליחה לעתים רחוקות להופיע איתם בתל אביב. "מדהים", היא אומרת, "איך עבודה שמוצגת במרכז הארץ יוצרת הד גדול פי אלף מאותה יצירה שעולה פה".

ש. זו גם הסיבה שמי שרוצה להתקדם הלאה נאלץ לעזוב את העמק.

"כן, קשה להחזיק רמה גבוהה בפריפריה. שלחנו הרבה רקדנים ללהקת המחול הקיבוצית ומשם הם גם המשיכו ללהקות אחרות. אחרים כנועה דר, ענת אסולין ועוד הקימו להקות, וזה טבעי וטוב, אבל אני האמנתי שאפשר לייסד פה מרכז רציני שילך ויגדל עם דורות חדשים של מורים".

ש. ומה קרה?

"גם התנאים האובייקטיבים השתנו, האוכלוסייה בקיבוצים ובעמק החלה להתדלדל והקיבוצים התדרדרו כלכלית. ואולי זה בלתי אפשרי מלכתחילה, להחזיק משהו ברמה כזאת גבוהה בפריפריה. בשלב מסוים גם התחלף ראש המועצה (מדובר בזאב "ולולה" שור – ס.ש), אני הייתי על סף פרישה והוא שמח להפוך את האולפן למשהו לא אמנותי ולא מאיים".

שיא היצירה של אורן, לדעתה, הוא ערב שלם מיצירותיה, שעלה תחת הכותרת "סיזיפוס" בשנת 1994. בביצוע צמד רקדנים עולים חדשים מברית המועצות לשעבר, מרינה וולדימיר פילק. "כבר אז היה לי קשה לסחוב ובני הזוג, שגרו בנצרת ונאלצו גם לעבוד למחייתם, מאד עזרו לי.

זה אולי הזמן לחשבון נפש והכתיבה מספקת לי הזדמנות לעשות את זה. גם ההתמודדות עם המחלה מחלצת מתוכי דברים שהיו חבויים. אני מאמינה שכמו בריקוד, דווקא מתוך המאמץ הפיזי ומהקושי הנפשי צומחים העומקים.

אני מצטערת שלא הייתי מסוגלת להיות יותר עם המשפחה ברגעים קשים במשך השנים, הייתי מרוכזת בעצמי. ואני אסירת תודה לקיבוץ וחבריו על התמיכה והפרגון שקיבלתי פה לאורך כל החיים, ולמרות זאת אני כועסת על עצמי שבזמנו לא היה לי את האומץ לצאת מפה ולדחוף את עצמי למעלה בעולם המחול, כדי ליצור במסגרת מקצועית לגמרי. כנראה שפחדתי לאבד את הבית היחיד שאי פעם היה לי".

————-

(1) גירסה מוקדמת התפרסמה בעלון התנועה הקיבוצית 'הדף ירוק'.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *