צילום באדיבות יח'צ
להקת ווי (Wee )היא להקה שהוקמה על ידי שלושה רקדנים וכיום מנוהלת על ידי שניים ממייסדיה: דן פלג – לשעבר, רקדן ב'אנסנבל בת שבע'- ומרקו א. וייגרט מגרמניה שנפגשו בברלין לפני עשרים שנה ומאז עובדים יחד . כיום בסיסם בעיירה גרליץ.
אם הבנתי נכון, עבודתם 'רומיאו ויוליה' נוצרה לפני מספר שנים ( מתי? אין מידע בתכנייה על כך) ועכשיו, לרגל יובל 50 השנים לקיום יחסים דיפלומטיים בין גרמניה וישראל, שנחגג באירועים רבים במהלך כל השנה, מכון גתה ועוד גופים תמכו בהזמנת שלושה רקדנים-יוצרים ישראלים לנסוע לגרמניה ולעבוד עם רקדני הלהקה, בנפרד, כדי להעלות הפקה מחודשת של 'רומיאו ויוליה'. לכן, לצד שמות מנהליה של הלהקה מציינת התכנייה את תרומתם של הלל קוגן, שלומי ביטון ונעה צוק לחידוש ושדרוג היצירה. מה הייתה תרומתם של כל אחד מהאורחים המוזמנים אפשר לנחש רק בהטלת פור.
נכון הגדירו יוצריה את העבודה כ"יצירת מחול עכשווי", שזה אומר שדה רחב ידיים במחול שמכסה כמעט כל מה שנעשה על במות המחול בשלושים-ארבעים השנים האחרונות, וגם זה לא מדויק. ואכן, העבודה נשארת בגבולות מוכרים ונוחים, מבלי לאתגר בחדשנות מיוחדת לא את שפת הגוף ולא את נקודת המבט.
הלהקה המונה שלושה עשר רקדנים, חולקת במה עם שני משטחים מתכוונים בעלי נפח עצום שמכסים חלק נכבד מהבמה. כל אחד מהמשטחים יכול להינעל במצב אופקי או בזוית של 45 מעלות לכל כיוון. הסט כולל עוד שתי יחידות אלכסוניות קטנות יותר שמוארות מבפנים וסגורות ביריעות דמויות נייר. ספק אם בפני מעצב הסט, טיל קונרט, עמד שרטוט מדויק של הבמה ושל האולם. קשה להניח שהסט יועד במקור לממדי במת 'מחסן '2 ובכלל לאולם שבו הקהל כה נמוך וקרוב לבמה.
אין חולק ששני האפראטים המתכוננים ומתניידים הללו גרמו להשתאות הצופים מחד , ומאידך ופתחו אינספור אפשרויות לתנועה שלא ניתן לקיימה על במה שטוחה. לא בכדי לא מעט כוריאוגרפים ועוד יותר מכך, בימאי תיאטרון ואופרה, הסתמכו על האפקטים הויזואלים המרתקים שמספקים משטחים אלכסוניים לפרפורמרים. ( דוגמה מהעת האחרונה: BIT של מאגי מארן).
להקת ווי, כמו אחרות, השתמשו במוסיקה לבלט המופלאה של פרוקופייב שנכתבה באמצע שנות השלושים והשראתה דחקה במיטב הכוריאוגרפים ליצור שוב ושוב גרסאות לבלט. אם במשך לא מעט עשורים נשמרה התפיסה של בלט דרמטי, המבוסס על מחזו של שייקספיר, יוצרים מאוחרים יותר ויתרו על הנרטיב הלינארי, כך גם דן פלג ומרקו ויינגרט. הם בחרו להמשיג את רומיאו ויוליה באמרם שלגבי דידם כל אחד הוא רומיאו וכל אחת- יוליה ובכך ויתרו על המהלך המשגיב של הטרגדיה השייספירית רבת השנים. למעשה חל תהליך של הפרטה שהפך סיפור מהודק, מטפורי, הגדול מסך חלקיו במקור, לפרגמנטים שבהם רפרור למקור בפורמט רגעי, כעין הבהקי תמונות שבמהלך העבודה מסמנות סדר, כמו שימוש במקבץ של שלישיית רקדנים שחוזרת בראש כל פרק משנה. בחירה זו הלמה את רוח העבודה שהיה בה הרבה חן, מקוריות, ויתרונות שיש לחירות הסיפורית של הערב.
את הערב אם כך, לטוב ולרע מחזיקים הרקדנים קודם כל כאינדיבידואלים ואחר כך כאנסמבל של פרטים שמתפקד יחד. יחד, במובן הכוונה. בשורה התחתונה, הייתה קבוצת רקדנים, שגם אם לא כולם באו עם אותם הכישורים ואותם המטענים, יצרו על הבמה חבורה מקסימה של מבצעים שהתיישרו עם האווירה הלא פורמלית, שהולמת את המקום, שלא דורש צחצוח פורמליסטי בביצוע, והוא גם סלחני לקצוות פרומים.
אם היה צורך אמיתי בחמישה כוריאוגרפים להשתלט על הסיפור, לא נדע. האם ניתן לייחס לאותם קטעים אינטנסיביים יותר שדרשו דקדקנות ותאום בפרטים הקטנים, את כישוריו הכוריאוגרפים או הדרמטורגים של יוצר זה או אחר, או סוג מחוות ידיים מסוים רק לאחד מהמעורבים ( בל נשכח שגם רקדני הקאסט המקורי קיבלו קרדיט של רקדנים-יוצרים), לא ברור לי.
בסך הכל נוצרה עבודה מורכבת, מלאה בלא מעט קטעים מעניינים ורבי יופי. הייתה תחושה של מבנה בסיסי מוצק שעליו נבנו נדבכים של פרגמנטים מעוררי הערכה ברובם, וכמו כן מצאתי עניין רב בפרטי העבודה של חלק ניכר מהמבצעים.
נדמה לי שכל צופה שאל את עצמו בסוף אם העבודה לא הייתה נשכרת אילו בוצעה על במה ואולם כמו של האופרה. במובנים מסוימים, התשובה היא ייתכן. שם לפחות שני המתקנים הענקיים היו נראים יותר פרופורציוניים לבמה במקום לחנוק אותה. זווית הצפייה הייתה הגיונית ומיטיבה בהרבה. בטוח ששם היה מספיק מקום לתלות את שתי מנורות הקריסטל המסוגננות.
מצד שני, במה כמו זו של האופרה, הרבה פחות סלחנית לדברים פרומי קצוות ששומרים על ספונטניות יותר מאשר על דיוק, על ביטויים פחות מצוחצחים של טכניקה מאתגרת, כך שאולי 'מחסן 2' התאים לקבוצה יותר ממה שהיה נראה ברגע הראשון.
