מחול שלם מציג: שבוע המחול הבינלאומי בירושלים. 26/11-3/12 ירושלים

צילום באדיבות יח'צ

לבאים בשעריו של שבוע המחול חיכתה תכנית גדושה שבה לא מעט פעילויות חוץ, סדנאות, פאנלים, תחרות מחול בינלאומית ולא מעט הופעות אינטימיות באולמות שונים ברחבי העיר, בניהולם האמנותי של עפרה אידל ורובי אדלמן.

כמדי שנה, הגיעו כמה עשרות אורחים מהתחום ממדינות שונות, ולמרות החששות, מרבית אלה  שאישרו את בואם, לא נסוגו בעקבות אירועי האלימות בירושלים וסביבתה.

התארחתי בעיר במשך יומיים וצפיתי רק בחלק מהאירועים, כשהפוקוס היה על מקבץ של שלש עבודות באולם ליאו מודל, הצמוד לאולם ז'רר בכר, שכללו את 'שדות תלתן' של עירית קמחי, 'Face to face' של מיכאל גטמן ו- Object של איבגי&גרבן.

למחרת, בבנין המנהל הקהילתי בגבעה הצרפתית, עלו העבודות 'שדות תלתן' של שירה אביתר ו- Aura" שיצר עוז מולאי. בהמשך לשתי העבודות הללו התקיים מפגש יוצרים ומדענים שהם חלק מפרויקט מעניין שנמצא בתהליך מתמשך שיזם מחול שלם המחבר אמנות וננו -מדע, ובסיומו, בעוד כמה חודשים, יבחרו חלק מתשעת הפרויקטים שייוצרו כתוצאה מהמפגשים בין יוצרים ומדענים ויעלו לבמה.

חטיבה ראשונה:

עם תום הצפייה בשלשה העבודות של החטיבה שכללה את עירית עמיחי, מיכאל גטמן ואיבגי%גרבן, נראה היה שבכל העבודות הייתה תשומת לב לטיפול בצד הפיזיו קינטי, באופן שאינו מתכחש לרובד המחולי והמבט נצמד למבצעים קודם לכל.

בחוברת מצוטטת עירית עמיחי שאומרת כי העבודה החלה במחקר – שהרי היום כולנו חוקרים- אוטוביוגרפי של דמות האמן המופיע דרך שלש גישות שונות , ומשם התפתח  לשאלות רחבות יותר על עולם אמנויות הבמה….machol shalem -irit amichi, pho dany kitri

הצופה התמים המתבונן בעבודה אינו יכול בשום אופן להבחין בחקר האוטוביוגרפי הנעשה בשלש גישות ומשם מפליג לים מחקרי רחב בהרבה. טכסט מסוג זה לא מתכתב עם הצופה אלא עם הארכיון. הצופה מוצא עצמו עסוק בניחושים; באיזה משלוש הגישות העלומות אנו צופים בכל זמן נתון במקום לשאול עצמו- למה זה חשוב?

והעיניים נמשכות לרקדנית אחת גבוהה בעלת נוכחות, להחלטות מרתקות של רגעים שקורים בין שני שותפים, לרגישות של קו בחלל, לקומפוזיציה שקיבלה זמן ההתרחשות נדיב. אהבתי את המעבר  ממצב אוף באלאנס אחד לאופן שבו בנפנוף מושלכים איברים מהגוף הלאה, את מחיאות הכף שלא ירעידו כנף פרפר.

Face to Face- excerpts של מיכאל גטמן,  רוקד אלדד בן ששון לצד גטמן. שניהם רקדנים טובים אבל גטמן לוקח, קודם כל בזכות כריזמה בימתית, נוכחות חזקה שעומדת לו כבר הרבה שנים. הדואט הזה ספוג  באנרגיות מרתקות שמתרחשות בין שני המבצעים, בהתרחשויות של מפגש גוף לגוף שבודק כוחות משיכה ורתיעה, משחקי שליטה, כניעה והיפוכם. בחירות ליווי סאונד מסקרנות שמצליחות לרבד ולחזק קונוטציות פוליטיות, לדוגמא.

במחצית  השנייה הולכים ומתחזקים המרכיבים המשחקיים , הרבה מהזמן השניים על ארבע, כצמד חיות שעוברות לא מעט דברים שעוברים האנשים, סוג של מטפורה, שהרי בסוף העימותים והקיום יחד, שייכים לכל דבר חי. העבודה שבעיקרה היא מצוחצחת ומטופלת היטב, מותירה תחושה שמבחינה מבנית, חסרות בה תשובות. האם מה שראינו הוא חלק משלם קיים, או פרקים בתהליך.machol shalem -michael getman, face to face, pho tami wiess

איבגי&גרבן, הם זוג יוצרים שחיים בהולנד. , כאן הם העלו עבודת סולו שיצרו ומבצעת אותו הרקדנית אלנה לזהאבה.

ברגע הראשון לא ברור אם הדמות שעטופה בשכבות ניילון נצמד היא גבר או אישה. החבישה ההדוקה משטיחה את שדיה וממסכת מעט את המאפיינים של הגוף. המילים העולות באותו רגע כוללות כליאה, השטחה, כבילה, הזרה. אדם כגולם עטוף בקוריו. מה גם שאת הפה חוסם מסקינג טיים שחור. ואיך תצרח?

למעשה העבודה היא לא פחות עלינו מאשר עליה. כמו שאנחנו מתעמתים עם אישה כבולה, היא מביטה בנו באופן שרקדנית בבר מביטה בצופיה. קרבן ומקרבן, אבל איבגי וגרבן מאתגרים את המבט הכפול הזה ומזיזים אותו מהנתיב הצפוי, הבנאלי. הסוגיות עוסקות גם ברבדים של התת מודע, הם שמשפיעם על המבט של כל אחד, על האופן שיפענח את הסיטואציה.uri ivgi 2015,Object, solo.jpg pho. vojtech brtnicky

 

 בינתיים, אלנה מתקבעת בעמדת שליטה, מתעתעת. היא מאתגרת נקודות מבט מובנות מאליהן כאשר היא מפשקת רגליים ומטיחה את ערוותה מול אפו של הצופה. יורדת לפלייה עמוק בגוף רוטט, מלטפת את עצמה בפנים אטומות. רקע של חושך שאחריו  מתגלה חלק עליון ללא שכבות הניילון הנצמד שנותר רק סביב האגן. היריעות השקופות מבחינה קונספטואלית, לא יותר מעוד שכבת עור. להיפך, הם עוד מדגישות אותו. הידיעה שהצופים לוקחים חלק במשחק האוטו-אירוטי שלה, הופך אותו בהכרח למניפולטיבי, ספק כלי שליטה בסיטואציה סבוכה, ספק קריאת מצוקה.

זו עבודה מהודקת – תרתי משמע- שהורידו ממנה את המיותר, את כל ההסטות ששייכות לניסיון להתיפייף. היא מצליחה ללחוץ על כל מיני נקודות רגישות של הצופים, ומעבר לכל היא מותירה מסך של בדידות ודוק של עצב, עליה, עלינו.

בגבעה הצרפתית:

כחלק מהמדיניות של הפסטיבל הירושלמי הזה, מתקיימים המופעים ושאר פעילויות ברחבי העיר, בכל מקום בו יש אולם מופעים, חדר חזרות, ועוד, למעט במזרח ירושלים. הפעם הסיעו אותנו באוטובוס לגבעה הצרפתית ואורחת מזימבבווה שאלה במה זכתה מדינת צרפת בכבוד. רק אז קולגה זריזה מצאה כי הגבעה נקראת על שם קולונל בריטי שכבש את הגבעה עם דחיקת רגלי האימפריה העותומאנית מפלסטין. מכיבוש לכיבוש כוחנו עולה, מסתבר.

במבנה המרשים של המנהלת  יש במה בסיסית בתוך אולם ודי לכול בזה.

שירה אביתר מעלה עבודה בביצועה  ובה היא עורכת היכרות עם בני משפחה: אחיותיה התאומות, האם, אב והסבתא והיא עצמה, ועל הקיר האחורי היא מדביקה מגזרות של צילום ראש ובעזרת גומייה  שמחוברת, ניתן להשתמש בגזיר הנייר כבמסכה. מאז ז'אן לקוק , מאבות התיאטרון הפיזי, אנו יודעים שהגוף במסכה יכול להיות רב הבעה באופן מתמיה, מה גם שאביתר מספרת סיפור רב דורי באמצעות חלוקת המשתתפים לקטגוריות שונות ומאפיינים כמותיים וזה באמת משעשע ומרתק. כשהיא לובשת מסיכה של אחד מבני משפחתה, הגוף מאמץ מאפייני גוף שמדגישים את ייחודו, ולדוגמא, כאשר היא בדמות הסבתא, רוקדת את 'ריקוד אמויאל', על כל דקויות הדי הגיל המופלג. מאחורי המלל הפשוט הולך ונחשף נושא שכנראה יושב לא רחוק מהשכבה האפידרמית וזו הסוגיה העדתית. ואז היא חושפת כי אביה, פרופסור אביתר המכובד, החליף את שמו מהבית- אמויאל- להערכתה כדי לא להסתובב עם סטיגמה שנושאים בעלי שמות מרוקאים מובהקים. אני מקווה שהוא עדיין מדבר אתה.machol shalem 2015, irit amichai, ph. vojtech brtnicky

הניסיון לקדד, לתייג, להגדיר ולמיין את כולם ללא הרף ממש מוצלח ומוצג באופן הולם, כשכל האמצעים הם בסיסיים, מאולרים, לא מדוקדקים,  ומצאו את מיקומם המדויק.

עוד לא עבר שבוע מאז ראיתי רקדנית לבושה בבגדים תחתוניים בגוון עור, משתמשת בדיו שחור על פני גופה ובסוף מסירה את רב הצבע באמצעות המים שבקערה, או במקרה הקודם- בדלי.

בחזרה ל'האאורה' של עוז מולאי. בביצועה של רביד אברבנל.  אני קוראת בתכניה את גילגולה של העבודה ובה מספר מולאי שהחל את העבודה בזמן שהותו ברזידנסי בבולגריה לפני שנתיים ולפני כמה חודשים עובדה מחדש עבור 'גברים יוצרים'.

אני לא מתיימרת כמובן לומר שעוז מולאי מעתיק רעיון מענת גריגוריו או שענת גריגוריו עשתה לו את זה.  מה גם שזה אינו בלתי לגיטימי, כל עוד כל אחד משתמש בנקודת מוצא ומפתח אותה לשיטתו. חס וחלילה.  הרבה יצירות מופלאות במגוון תחומים כמו מוסיקה, בזרמים בתחום האמנות הויזואלית וכמובן במחול על שלל הדיסציפלינות שלו,  החלו בהשראת עבודות של יוצרים קודמים .machol shalem 2015, oz mulai, aura, ph. vojtech brtnicky

במאמר מוסגר, אני רק תוהה איך באוויר של תל אביב יש פתאום תופעות דומות כאלה – וזו בקטנה-  ואף גורפות בהרבה, כגון הרמת מסך שבה כולם צורחים בקול out of the blue, או הדקה שבה כוריאוגרפים שתקנים החלו לדבר ולדבר.

אנחנו במובנים רבים מקום קטן, ובמדינת תל אביב, במיוחד מתקיימות תופעות עדריות שבאות לביטוי באופנים שונים. תמיד אפשר לכרוך את זה ב'רוח הזמן' ( הצייטגייסט הידוע).

בקפיצה אסוציאטיבית אולי מוגזמת, צף בי הרהור על הטענות בנוגע לשלטון המתנשא של 'אופקים חדשים'. ואין באמור דבר וחצי דבר כדבר ביקורת על העבודות של גריגוריו ומולאי  כלל ועיקר. אלא ציון המקריות שבצמידות הזמנים,  שעוררה במוחי צורך לערוך טיול בין העידנים.

בהתייחס ל'אאורה',  לא תמיד הצלחתי לעקוב אחרי מהלכיה של הרקדנית והמניעים לפרגמנטים השונים של הפעולה שלה, אם כי התרשמתי שהיא חווה בכנות תחושות פנימיות. רגע אחד נגע בי במיוחד ובו היא שוכבת על הגב, מרוקנת לגמרי. הידיים פרושות לצדדים והקרסוליים צלובות, תנוחה שבקונטקסט אחר הייתי רואה בה את בן האלוהים באמונה הנוצרית, מזווית לא שגורה. לפתע אחזה בה רוח סערה והיא ממהרת להטביע את הפנים בגיגית המים ואז מטיחה את שערותיה לאחור בין הברכיים בעודה כורעת, כאילו מבקשת להתנקות ולהיטהר.

מיד אחר כך נערך מפגש עם כמה מיוצרי פרויקט אמנות וננומדע, ביוזמת עיריית ירושלים. לא אתיימר להעביר את תובנותי- מחמת כל אותם כלים החסרים לי- לקוראים. אציין ,וכאן תחשבו סמיילי, שתחום מולטי-דיסציפלינרי זה, בדומה ללא מעט פרויקטים היוצאים למחקר נחשוני בין אנשי מדע ואנשים משטחי ידע אחרים, הולך ונעשה פופולרי. להערכתי הצנועה הוא נובע לא רק מסקרנות מחקרית שאינה יודעת שובע, אלא לא פחות מכך מזה שמחקרים מסוג זה הם יחסית חדשים ומשכך, משמשים שדה מחקרי לא חרוש. זה אומר שהחוקר שמקדים לפרסם, זוכה להשאיר בקלות רבה יותר את עקבותיו לדורות הבאים באמצעות מאמרים פורצי דרך שיוקרה בצידם. בעולם המדע יש תמיד נקודה בזמן שמחקרים מסוג מסוים בנקודת זמן הופכים להיות 'סקסיים'  ורבים נמשכים לתחום החדש לא רק מהסיבות שהזכרתי, אלא גם בזכות תקציבים חדשים שמופנים לכיוונם. בסופו של יום, הנאמר אף הוא קשור למחול.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.