הרמת מסך, בכורות מחול, 2015

צילומים: תמר לם, גדי דגון, אורה ברפמן

      מסגרת הרמת מסך נחשבת לפרויקט הדגל עליו גאוותו של משרד התרבות והספורט שהגה אותו. השנה, חוגגת מסגרת זו עשרים שלש שנים להיווסדה.

אוצר המהדורה בשנה שעברה היה איציק ג'ולי. בחירת הכוריאוגרפים וכן איכות עבודותיהם ב'הרמת מסך' שבניהולו, זכו לביקורות צוננות במיוחד, יותר מכל מהדורה קודמת שזכורה לי.  השנה הוחלט לפזר סיכונים ולחלק את עבודת האוצרות בין איציק ג'ולי לבין הכוריאוגרף המוערך הלל קוגן. ניתן לראות שהמנהלים האמנותיים השותפים, בחרו ביוצרים שמקרובים למלייה שלהם.  אם כי הצירוף הביא לגיוון מסוים בבחירת היוצרים ועבודותיהם, בשורה האחרונה, לא עלתה על הבמה אף עבודה שלמה שהיא גם מסעירה, פורצת גבולות, מסקרנת ומאתגרת ועשויה במיומנות גבוהה במיוחד. היו כמה רעיונות מעניינים, היו כמה תמונות שבלטו במקוריות והעידו על מחשבה מורכבת, אבל לגבי חלק לא מבוטל נשארה תחושה של השענות על אמצעי הפקה, במקום על עיבוד החומרים שבאחריותם.

מתוך שישה מסכים, הצלחתי לראות חמישה וכל הנאמר בהמשך, אינו מתייחס למסך 3 שאותו החמצתי

הדבר הבולט כבר בשלב מוקדם עוד בטרם הסתיים הסבב המלא, הוא רמת הפקה מושקעת ומצוחצחת שהביאה את מרבית העבודות להתחולל בסביבה עיצובית מתוחכמת ובמה יפהפייה.

בעיקרון, במסגרת מחול יותר מיינסטרימי, להשקעה כזו יס סיכוי לתרום ליצירה ולרבד אותה במסגרת הסוגה הספציפית שלה. בעבודות ניסיוניות  וחתרניות יותר, השקעת יתר מאמץ בעיצוב במה עלול להיות גורם לדיסונאנס ולמכשלה, כמו שראינו השנה אצל כמה יוצרים שבלטו בדלות הפן היצירתי והמשקל ההגותי שמאחורי העבודה. נדמה לי שעל במה אלטרנטיבית קל יותר לקבל עבודות לביליות, שלא בשלות עד הסוף, כל עוד התשוקה עוברת במה.

הצרחניה

לא ספרתי, אבל בסדרת העבודות השנה מאיזו סיבה לא ברורה מרבים לצרוח, לצייץ בקול, להתנשף, יותר מאשר בממוצע הרב-שנתי בארץ ובעולם. האם הצריחות, הזעקות ושאר קירקורים הן הוירוס החדש?

מאחר ולא מצאתי מתאם משכנע בין הצרחנים לבין גורמים סביבתיים בעברם, נותר רק לתהות אם הצורך הדחוף לצרוח ולצווח נחת על כל כך הרבה יוצרים בו זמנית באמצעותו של כח עליון.

בואו ונקרא לאותו גורם עלום רוח הזמן ( הצייטגייסט), מאחר ואין לנו מנדט לשער השערות מפליגות סבירות יותר, אך ללא הוכחות.

כמה הערות על כמה מהעבודות:

אלה רוטשילד ונועה צוק ואוהד פישוף שהופיעו במסגרת מסך 1 הביאו שתי עבודות שונות בתכלית ולשתיהן עומדות נקודות זכות . אלה רוטשילד  שהעלתה עבודת סולו עם אובייקטים בשם 'שנים עשר צ'קים דחויים', הצליחה לבנות תמונה רבת נדבכים שמחזקים זה את זה ויוצרים תמונה עשירה ויוצאת דופן.   ela rotchild for c.up 2015

אלה רוטשילד היא יוצרת מעניינת ודי ייחודית בנוף, אם לזכור שתי עבודות קודמות שהעלה בשנה האחרונה, הראשונה, 'יהודה וישו על בסיס של סויה', יחד עם מיראי מוריאמה במסגרת 'לילות השמש העולה'  והשנייה, שהתקיימה בסטודיו ורדה בשם 'הקורד' (Acord ), סולו לרקדנים והמון חפצים ואביזרים שמוקמו בחלל מצומצם שהעידו על ראש יצירתי שטובע בתוצאות סקרנותו.

הפעם בניגוד לשתי היצירות הקודמות שהיו ממוקדות ונהנו מתלכיד מרתק, בחרה רוטשילד להגיש שני פרקים, שלא מנותקים אמנם זה מזה, ממש לא, אבל כל אחד מהם נשען על בחירות סגנון וכלים שונים כדי להציג את הנושא. בפרק הראשון, רוטשילד על במה וסביבה קרטונים מפורקים והיא עצמה ארכיטיפ  מוגזם של אשת נדל'ן צינית ונצלנית, מרשעת גמורה שהסקרקסיות הורבלית שלה מתחרה בעוולות הסוציו-פוליטיות שהביאו לכך שישראל היא המדינה שבה זוגות צעירים מוכרים את עתידם בעבור משכנתא והלוואות משלימות שיסחטו כל לחלוחית מעתידם הנראה לעין.

היא משתמשת בטכסט שנון וחריף שאותו היא מדקלמת ובו בזמן מתנועעת בין הקרטונים ולאט, מעמידה אותם ויוצרת דימוי של עיר קרטון זעירה שחונקת את הבמה. בנעלי עקב ותנועות חדות משולבות במימד פתייני, היא משתמשת בקול, באינטונציה, ובחזרתיות שמייצרת מקצב, בקריינות שאותה כיניתי לאחרונה 'ספוקן דאנס', לאחר מופע בסגנון זה של סתיו מרין.

על הבמה מחליקים פנימה כעשרים רקדנים צעירים ( המסלול) והם זוחלים בין מבני הקרטון שמסמלים את עתידם הקנייני: המעושרים יקבלו את הפנטהאוס עם בריכה והשאר 46 מ'ר לשלושה חדרים עם חלון יחיד בסביוני –חור כזה או אחר.

במחצית שנותרה, רוטשילד באלמנט שלה, מצליחה לבנות מקרטון של מקרר, חדרון רב תכליתי עם מטבח ואביזרים  שכולם באים וחוזרים לנקודת מוצא דו ממדית.  הכל מקסם שווא, כמו בחיים הפוליטיים שלנו במציאות.

במובנים מסוימים שכוללים תשוקה וכבוד לתפיסת עולם ארטיזניות, עבודתה מזכירה לי את היוצר הצרפתי, ג'וזף נאדג'.

מסך 2 מארח שני יוצרים, עדו פדר ואורי שפיר ששניהם טרחו והעמיסו על הבמה, שלל כבלי חשמל , באמצעותם הם מפעילים ציוד מתנייד של תאורה, סאונד ומסכים. בשניהם יש שימוש בתנועה ומתיחתה עד להגזמה, מימד קאמפי שמעיד על מודעות עצמית גבוהה.

ido feder, gadi dagon, c. up 2015         עבודתו של עדו פדר Wig it , מתקיימת תחת כותרת מפתיעה מאד שמחזיקה תוקף כמעט מאה, בהכללה, ואצטט אותה: "Strong and convincing art has never arisen from Theories". הציטוט, כמתבקש אינו מכאן ועכשיו. הוא של מרי ויגמן. ופדר שואב חירותו מהרעיון הזה, כך נדמה. הוא מצטייר כחסר מנוח, שואל שאלות, מעודכן, רוצה להעיז אבל עוד לא הלך עד הסוף. הבחירה בסתיו סטרוז' מעניינת, אם כי השימוש בו אולי מדי סטריאוטיפי.   במקרה זה, העיצוב, במיוחד במחצית השנייה, על צבעוניותו והטקסטורות שכמעט ולא נראות באופן שגור על במותנו, העניקו ליצירה ניחוחות מעולמות תוכן אחרים, מגרים.

uri shafir, c.up 2015בעבודה 'אי שם בעכשיו' של אורי שפיר יש עניין רב,  גם בשילוב של שפיר ואופיר יודילביץ' עם אמן הווידאו אלכסנדר גרשוני, שמנסה לפרק ולהרכיב את הקלסרים של הרקדנים על גבי שמונה מסכים ולהציע הקשרים ותובנות משלו. יודילביץ' כמבצע, התקבע במקום משלו- טייפקאסט שאינו רך ולא קל, אבל צפוי ובטוח כמו עמוד תומך, בפרפראזה- . שפיר כמבצע, מביא לבמה תזזיתיות אישיותית שנדמה שרק הוא יכול להשיג ואין להתעלם מהנוכחות המיוחדת ומסקרנת שלו.  רק לפני זמן לא רב, במסגרת 'זירת מחול' השנה, הוא הופיע עם 'כולוכלום', סולו קצר, הרבה יותר אינטנסיבי ומרוכז, שמהווה נקודת  מוצא להתבוננות בעבודה הנוכחית ומאשר את התחושה שלפנינו יוצר מיוחד שעוד לא אמר את המילה האחרונה.

מסך 4: בשמת נוסן , עדו בטש.   bosmat nusan, tamar lam, c.up 2015

העבודה In Vitro של בשמת נוסן , שמתייחסת במובנים שונים לסביבה חוצנית, זכתה לביצוע טוב של קבוצת רקדנים ובהם נוסן, גילי נבות ורן בן דרור שלהם נוכחות חזקה מהרגע הראשון. הרקדן הרביעי- אריאל כהן משך תשומת לב בזכות מלבוש מרהיב ומיוחד שהורכב מעשרות 'קוצים' שחורים מבריקים על גבו, כמו דורבן הדור שאין להתעלם ממנו.

נוסן היא אולי היחידה שהגדירה את בחירתה האמנותית בבירור ללא ניסוחים שבלוליים מיותרים בדבריה בתכניה, שם היא אומרת שבעבודותיה האחרונות היא חוקרת את התנועה, את הרגש ואת הדימוי במבט מכני וזה מה שהיא עושה. בעבודה קטעי יופי בולטים ובהם במיוחד הדואט המתקיים בינה לבין נבות.

העבודה  Free Builders, של עדו בטש, הייתה אחת המוצלחות והמיוחדות בסדרה זו של  'הרמת מסך'. השילוב של עדו בטש והרקדנית דור פרנק היה בחירה מבריקה. הצמד הזה היה מהבודדים שנסמך על עצמו ויכולותיו מבלי לפנפן את סביבתו. מהרגע הראשון כשרק עלו לבמה משני צדדיה לבושים בבגדי רחוב חסרי ייחוד, עברה הבטחה באוויר. רגע אחד הם עומדים פרונטלית שלובי ידיים ובמשנהו כל אחד מעוות פניו, מפהק, משהק במעבר חד, ללא הכנה. משהו בסצינה המופרעת הזו הזכיר לי את Urge עבודתו של דויד ואמפק שראיתי הקיץ בצרפת, אך ללא הריורים, ההקאות ושאר נוזלי גוף. לשמחתי, בזה הסתיים הדמיון בין שתי העבודות. העבודה מייצרת מתח בין מצבים סותרים שבין עידון להתרת רסן, בין אלימות לעדנה, בין מוסיקה עילאית  והרואית לבין התנהלות חולין חסרת פאתוס, שיכולה להכיל מצבי קיצון ביחסי השניים. העבודה הסתיימה באחת הסצנות היפות שנראו השבוע ובה בטש קופץ ונוחת על כתפה הימנית של דור. הוא מושך את הסמרטוט המרוט שהיה פעם גופיה שחורה ימינה כמו מפרש ( רפרנס לסירת צעצוע?) ואת שיערה הארוך של דור שמאלה  כמו יריעה שברירית מחומר אורגני שמהדהדת את המפרש השחור.  ido batash, gadi dagon, torn cloth, c.up, 2015

ולסיום: הנפילה למקום הכי עמוק:

לילך לבנה קיבלה את מסך 6 כולו לעצמה. קברניטי מסך, ראו לנכון להשקיע במסגרת השנתית של תצוגת התכלית של המחול הישראלי, מסגרת הממומנת בנדיבות בולטת, בסדנה ניו אייג'ית, שאפילו לא מבקשת להיות סנטימטר יותר מזה. אלמלא הגישה היוצרת לכמה צופים קונכיה מקסימה ובה כמה לגימות בירה, אפשר היה לומר כי לא היה פה שום דבר שחידש משהו למישהו וגם לא היה דבר שיכול היה להצביע על הסיבות שעבודה זו נכללה במסגרת מחול ולא שולחה באוטובוס למצפה רמון, לסדנת סופשבוע למבקשי חוויה רוחנית במובן השטחי ביותר של צמד המילים: חוויה רוחנית. כי מה שהיה, היה הכי קלישאי, פומפוזי, יומרני ומביך.

למי שהחמיץ את העבודה בעלת השם היומרני: "האבסטרקציה מרחב לתפילה משותפת": הקהל נכנס לסטודיו, התבקש להשיל נעליו ולהניח חפציו בצד כדי לקחת חלק בטכס שנקרא לו: בואו נלך במעגל בלי להוציא הגה בלי רשות ושמירה על מבט מצועף ככל הניתן. בין התפילות והטקסים הצופים אף לבשו בורקות- סדין עם חור לעיניים כדי להתבונן בזולת.   lilach livne, c.up 2015

אחר כך המנחה, הלא היא לילך, החלה קוראת מספרון יומרני בהוצאה ביתית שמתקרא ברב חוצפה: " הדרך אל המופשט". בצעד ראשון למטרה התבקש הקהל להגות אההההההה בסגול, אחר כך בחיריק, הבנתם את ההמשך. אחר כך לנשום ולנשום, כאילו שאפשר בלי זה.  ציטוט מקטעי ההגות הפואזית: " אפשרות רושפת רשת אש בשירות האש" וגו'.

בין תפילות רוחניות, מצאה לילך לנכון לרקד חשופה. הייתם חושבים שהיא תתנועע בדרכה של איזדורה דאנקן, או בת המדבר? , טעות. היא בחרה בנענועי ריקוד קלאביסטי מובהק למנגינת דאנס שתוקלטה כנראה במסיבת בת מצווה.

גם לשיטתה היא, העבודה לא התעלתה מעבר לנבוביותה.

מישהי שטרחה לברר עם איציק ג'ולי מה לדעתו מצדיק את הבחירה, קיבלה תשובה לא ממש סדורה  ולטענתו העבודה הייתה פרודיה. לא קונה.

מעניין אם היא תוזמן להשתתף גם בשנה הבאה, כמו עוד כמה כישלונות עבר שקיבלו הזדמנות שנייה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *