Arnica- Noa Dar נועה דר- ארניקה

 

ארניקה- נועה דר. סטודיו נעה דר, תל אביב, 8 למרץ.

אורה ברפמן

צילום: תמר לם

Noa Dar- Arnica. photo: Tamar Lamאחרי העוצמה והדחיסות הפיזית של חווית 'טטריס' טורפת-חושים-ממקומם, שיצרה נועה דר עם נטי שמיע-עופר, עבודתה האחרונה של דר- 'ארניקה' היא אינטימית, מינורית במובנים מסוימים. היא שרויה כבשעת התבוננות נינוחה לאחור, מעין פסק זמן ברוח מסופקת ומהורהרת. אבל לא לגמרי.

לפתע חלל הסטודיו נקי, חשוף ומרווח דיו כדי לחוש בו נוח. עם זאת חווית הצפייה ממפלס ההתרחשות ללא הפרדה של ממש בין משטח המחול למשטח הצפייה, מותירה א-פריורי אי-פורמליות מובנית שמשפיעה על הציפיות מהערב. יש בעצם ההזמנה לשבת בסטודיו מרוח הניסוי מצד המחול המארח מחד ואוירה סלחנית מאידך מכיוונם של המתארחים, ואכן, עבודה מסוג זו שבה צפינו יצאה נשכרת מהמקום.

בערב ארבעה משתתפים; שלש רקדניות כולל דר עצמה והמוסיקאי אורי פרוסט על גיטרה חשמלית. פרוסט והגיטרה נמצאים שם בתפקיד החוט המקשר בין שרשרת פיסות קצרצרות של סולו שנותקו מתוך יצירות קודמות של דר מהעשור האחרון. תפקידו לא מתמצה רק בקישור מוסיקלי אלא גם בריבוד האמירה האמנותית והולכתה למקומות בהם לא ביקרה במקור בזמן אמת. המוסיקה של פרוסט מייצרת הרבה רעש מחריש אוזניים, סוג של מתקפה אלימה על אוזני אוכלוסיה נטולת הגנה. לא סתם אזכיר כאן את "קיר" של אוהד נהרין בו קבל כל צופה בכניסה לאולם זוג אטמי-אוזניים להגנה מפני 'נקמת הטרקטור'. המחול של נעה דר נע בשדה שהשיח בו שואב מקורות תרבות אחרים. המפגש בין השניים אינו מובן מאליו.

המופע מתחיל בכניסת הרקדניות בלבוש יומיומי: מיכל מועלם, דר ושירה רינות מהחוץ לסטודיו. במהלך המופע, שלשתן רוקדות 17 פיסות סולו ברצף. בין הזמנים הן יושבות בצד, מחכות לתורן. מהר מתחוור משחק מסקרן בין הגוף הרוקד לבין הגוף הפרטי החוץ-בימתי, כשהחלוקה הטריטוריאלית ביניהם חמקמקה ומתעתעת.

כל אחת מהנשים הרוקדות מביאה לבמה טווח גוונים משלה, אלא שדר רוקדת את השפה שלה בבהירות-יתר מטבע הדברים. מועלם ורינות מקרינות מעצמן על השפה האידיוסינקרטית של דר ויוצרות סינתתיזה מעניינת, במיוחד מיכל מועלם שמושכת את המחול למקומות אפלים, בועתיים יותר, עמוק לתוך עצמה. שלשתן רקדניות עם וותק ואישיות בימתית נוכחת ומרתק היה לעקוב אחריהן. דר הפתיעה. אחרי שנים של העדרות מהבמה, היא שבה בכוחות מחודשים, אנרגטית עוד יותר משהייתה זכורה לי, משוחררת יותר, פרועה ונועזת יותר מבחינת הבעת הגוף, אולי משום שוויתרה על מידה של כיווץ אברים פנימיים תוצר של יתר התכוונות, שליווה אותה לא אחת על הבמה.

מבחינת הלקסיקון, דר היא תוצר של העשורים הקודמים ולא אחת אפשר היה לזהות את הדימויים המובנים בסבטכסט בו היא משתמשת על ידי תנועות איור מילוליות. שימוש יתר בהעוויות פנים כדי לדייק במסירת מצבי רוח משתנים, או מחוות ידיים וגוף שבאים להחליף מילים, נתפסים בדרך כלל כחולשה של כוריאוגרף שאינו מוצא דרכים להתבטא באמצעות המדיום בו הוא פועל כדי להעביר את כוונותיו. היו תקופות בעבר שבהם שימוש במימיקה ופנטומימה היו חלק משפת המחול אבל הם חלפו מזמן. נועה הייתה בין הבודדים שלא ממש ויתרו עליהם. דווקא צפייה מרוכזת בשפה הנועה דרית על כוחה ועל חולשותיה עוררה במפתיע מחשבות על ביטויים מעבודות של מץ אק. משהו בדקדקנות ההכנה ברמת הדימויים המפורטים, בהקפדה דקדקנית בעבודת כפות ידיים. ואין כל כוונה או צורך לערוך השוואות.

אולי זו הקירבה האינטימית לגוף המחולל, המתחולל בגובה העין, אולי החלל הלא רשמי, ספסלי העץ, עץ הפיקוס רחב העלים המואר מאחורי קיר הזכוכית של הסטודיו. אולי דר השתפרה, אולי רמת הסלחנות והסקרנות מהספסל הייתה גבוהה מהרגיל.

בערב מרתק זה, דר כמבצעת הייתה מעולה, משוחררת, מצחיקה וכמעט מפלרטטת. היה תענוג לצפות בה ובשתי הרקדניות הנוספות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *