Raimund Hoghe- L'APRES-MIDI, Diver Festival at Suzanne Dellal, September 2

 

צילום: יח'צ

האורח הראשון של פסטיבל צוללן הוא ריימונד הוג, (Raimund Hoghe ), יוצר גרמני שנולד בוופרטל (1949) והחל דרכו כעיתונאי שהתמחה בכתבות פרופיל של יוצרים ידועים לצד אנשים מהשורה בעתון 'די צייט' ובמשך כעשור שימש כדרמטורג לתיאטרון המחול וופרטל של פינה באוש. רק אחר כך, בתחילת שנות התשעים פנה ליצור לבמה.

מזה שנים שהוג מדבר בכל הזדמנות על רצונו לבוא ולהופיע בארץ. ביקורו זה,  כנראה לא היה קורה אלמלא עדו פדר ומשה שכטר אבשלום, מנהלי פסטיבל צוללן, בחרו להזמין אותו השנה, לצד יוצר ותיק נוסף שפועל כמו הוג מחוץ לזרם המרכזי, דויד וואמפאק, שלהם ( עם אחרים) זכויות בביסוס המחול הקונספטואלי של העשורים האחרונים.

הוג מופיע מזה שנים בכל המהדורות של פסטיבל מונפלייה  בקביעות, כאילו היה הקמע של הפסטיבל. שם פגשתי אותו לראשונה  בעבודתו 'דיאלוג עם שרלוט' (dialogue with Charlotte ) שבו הופיע לצד בחורה גבוהה במיוחד שנראתה כסופר-מודל מרהיבה. הוג, מאותגר גובה, עם טורסו מעוות וגיבנת,  היה הניגוד המוחלט לאידיאל היופי המקובל. שניהם צעדו לאט לעבר הקהל והדיאלוג הספציפי עורר מערכות יחסים שאינן מקובלות על הבמה, הוג יושב על ברכי שרלוט כתינוק, או מבצע תנועות שחיה מחוץ למים.

המסע שלו לזכות בהכרה ובאהדה על הבמה הותיר בקרב הקהל רגשות  סותרים; היה ברור שמדובר ביוצר אינטליגנטי בעל טווח רגישויות רחב שנדרש למידת אומץ לא מבוטלת לעמוד מול קהל שהתקשה להתעלם ממגבלותיו. טווח יכולותיו הפיזיות הגבילו גם את  טווח ההתנהלות של שותפיו לבמה. והוג לא היה מעוניין ליצור לאחרים, אלא לשותפים לדרך, כשחלקו כפרפורמר הופך להיות יותר ויותר מרכזי.

raimund hogue tel aviv 2015       לא אחת הוא דיבר על מגבלותיו והיה ער לתגובות שעורר בקרב אנשים, אבל היה מוכן להלחם על הדימוי הלא מקובל שלו אשר לדבריו אינו מסתנכרן עם אידיאלים מקובלים של יופי . מעבר לכך, מאחר ונושא הדפורמציות הפיזיות שלו נכח ברקע ועורר לחשושים, החליט הוג לחשוף את גופו עד הסוף כדי להשביע את סקרנות הקהל. לא אחת הסביר כי גדל עם תחושת ערך ושוויון למרות שונותו. מצד שני, הוא ער לכך שלו היה נולד בתקופת המשטר הנאצי, היה מחוסל בשל גופו המעוות וגם בשל היותו הומוסקסואל.

'אחר הצהריים', ( 2008) שייך לסדרה של עבודות בתקופה מסוימת, שבהם הוא משתמש ביצירות מחול קאנוניות  כמו 'פולחן האביב' ( 2004). או 'אגם הברבורים' (2005 ), אותן הוא מפרק לגורמים ומכונן מתוכן נרטיב משלו, אם כי לא במובן הלינארי.

אמש, ראינו אותו בסולו יוצא דופן לשני משתתפים, שיהפוך לאחת מעבודותיו היותר מרשימות, צעד אחרי  'אגם הברבורים, 4 מערכות', שהייתה הטובה והמרתקת ביותר שלו מאלה שראיתי במונפלייה במהלך השנים.

הפעם, ריימונד, באיפוק יוצא דופן, מותיר את הבמה לשותף ותיק לדרך, הרקדן עמנואל אגרמונט, בביצוע מופתי ליצירה. הוא עצמו חוצה מעת לעת את הבמה כדי להזיז לעבר כמה מקומות ייעודיים, שתי כוסות חלב… אולי כרפרנס לפואמת המוות של פול צלאן, אותה הוא מצטט בעבודה אחרת.

 הפרסונה הבימתית של עמנואל, היא היפוכו של ריימונד. הוא נאה, בהיר, בעל פנים חלקות מעודנות בנוסח מרכז אירופאי, גופו בעל פרופורציות 'נכונות'. הוא מתנהל באופן מסוגנן וממשטר, שבו כל ניע וזיע של זווית כף היד, או פריסת אצבעות  מהדהד שבעתיים. במעטפת החיצונית של תפיסת הבמה נמצאים כמה רפרנסים מוכרים שהם החיבור המרכזי בין המקור ליצירה הבנויה מחדש. גם אם התנוחה  או הג'סטות הייחודיות מאפיינות את 'פאון', הרי כאן התנועה מקוטעת, מפורקת ושומרת על כללי גיאומטריה תלת ממדית מדוקדקת, בה לקווים מקבילים  או מתמשכים של אברי הגוף לצד שמירה על כל תת – סוגי סימטריות, יש חשיבות אסתטית ערכית.  בעצם הוג במסגרת מגבלותיו מוסיף רשת חובקת של מגבלות פרספציה סגנוניות.

הוג בוחר לשמור באופן חלקי בלבד על פרקים מהמוסיקה המקורית של קלוד דביוסי ל'אחר הצהריים של פאון' ומעבה את הסאונד בקטעים נוספים של דביוסי, לצד לידר של מאהלר.  לבד מזה, הוא משתמש באינספור ווריאציות לאותה רבע תנוחת ישיבה ולאחזקת כפות ידיים צמודות אצבעות המאפיינות את ה'פאון' של ניז'ינסקי, הוג בונה בעבודת נמלים שפה מורכבת ממחוות כף יד, זרוע ופרקי כתפיים, טכסטורה פואטית של שבבי תנועה מרובת סימני פיסוק, שקוטעים ומפרידים בין כל שינויי זווית בכפות הידיים. האפקט שנוצר הוא של משהו עצוב מאד בעל אופי מכני כפוי, כמעט אובססיבי, לבין עושר של עודפי פירוט, שיוצרים יופי צלול ומרגש אפילו, ןלכן- פואטי.

בחלקה השני של העבודה, חוזר עמנואל על סידרה של רצפי תנועה מוכרים, אלא שהפעם במקום כפות הידיים צמודות האצבעות, הוא מאגרף אותן. בהינף החלטה  צורנית שעל פניה לא נתפסת כעקרונית, כל הרושם משתנה. ומדימויים פואטיים שקודם הזכירו רישומי ציפורן של ציפור מרפרפת כנפיים או מסיטה כנף שבורה אל עבר הגוף, הכל משתנה. הפרפורמר מאבד משהו מרכיב חשוב  באמון הכנות העמוקה שיצר ובנה בשקדנות ודקדקנות משכבות של  פרטי פרטים, כמו תחרה.

עמנואל נראה כמי שממשיך לבדוק אופציות בתוך מגבלות הבחירה הסגנונית, באופן שכלתני ועקר. גם הפרק המסיים שבו הוא מנסה לעטות שוב את אותו דוק פואטי קסום, עובד הרבה פחות טוב ומייצר הרבה פחות עניין, כאילו נסדקה הקריסטליות הייחודית של העבודה ושוב אינה שלמה כשהייתה.

,

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *