Niv Sheinfeld and Oren Laor- Cowboy,(premier) Tmuna Theater, August 27

צילום: גדיי דגון

 שדה המחול המקומי חיכה בסקרנות לבכורה של 'קאובוי', יצירתם של ניב שיינפלד ואורן לאור, צמד יצרים/מבצעים  מוכשר ומצליח. עבודתם הקודמת, 'דירת שני חדרים' – בנייה מחדש של עבודה בת עשרים פלוס של ליאת דרור וניר בו גל, שהשפיע רבות בזמנו- הזניקה את הקריירה שלהם וזיכתה אותם בשבחים רבים. niv sheinfeld, oren laor, cowboy, photo 222 gadi dagon

שם העבודה 'קאובוי' מעורר לא מעט סקרנות והתווסף לציפיות הבלתי נמנעות שריחפו באוויר. אלה הם תנאי פתיחה לא קלים.

ואז עולים לבמה ניב, אורן ושני רקדנים נוספים: גלעד ירושלמי וג'ואל בריי לבושים ג'ינס צמוד, חולצת משבצות מכופתרת, מגפי עור ובהונות תחובים בחגורת העור החומה וברקע היידי הייג שרה את Turn Up, בקצב הקאנטרי המתוק שלה. דימוי טבוע חזק של גבר גבר, אולי זה הקאובוי של מרלבורו, אולי הגבר הקשוח שהלחם למען צדק לפרט על מסכי המערבונים. גבר שנלחם בלי היסוס ואף פעם לא בוכה. גבר שמרן עד הסוף.

 ואז אורן לאור, מתחיל לזוז על הקצב; נונשלאנטי, בטוח בעצמו, ניצוץ בעיניים ושמינית חיוך. גם אותו משעשע קצת הרגע ברוח הרב- תרבותיות הפוסט מודרניסטי, שמוגש לקהל הביתי  כאילו אמר האלו, גם אני יודע שזה זה תמונע, לא איזה הונקי טונק. השאר מצטרפים אליו ומפליאים לדלג בשפת תנועה שמחוברת ל'קאנטרי" ול'פולק", תנועה מדויקת, מוקפדת, ממושטרת בגוף זקוף ותחושה חזקה של עונג זורמת מהרביעייה אל הקהל ובחזרה, ככל שהקומבינציות דורשות יותר זריזות.

אבל ברור שלא בשביל זה התכנסנו כאן. יכולנו להוריד את 'לורד אוף דה דאנס' ביוטיוב.niv sheinfeld, oren laor, cowboy, photo gadi dagon

שינפלד-לאור משתמשים בדימויים הגבריים הללו כחומר רקע ממנה יפרשו כנפיים לעבר שלל מרכיבים של נושאים שעניינו אותם כבר בעבר ושזורים בלא מעט מהעבודות הקודמות שלהם.  ה'קאובויז' המרקדים הם מעין טיזר לחומרים שיבואו אחר כך ובינתיים כולם מבינים שזה לא יכול להמשיך עוד הרבה. לקראת סיום פרק כה מדליק זה, גלעד ירושלמי תופס את קדמת הבמה. בשנייה הוא מסביר ללא מילים, בשנוי מנח גוף, איך גבר שרירי מתרכך ומתגלה גיי מוקצן מוחצן ומתקיל את הצופה בקלישאות ודעות קדומות. שוב.

בנאום פיקנטי ומלא הומור הוא מסביר, גם בשלל תנועות גוף הסותרות את הנאמר, שזו לא עבודה על גבריות. לא עבודה על נשים. לא על מגדר. לא על 'אנחנו' ולא על 'אתם', לא על פינה באוש ( בקרוב יגיע 'דיבוב' שיר נוסח באוש בשפת הסימנים) או קאמפ, או לינדזי קאמפ (זוכרים?) זו לא עבודה מושגית ולא מדברים כאן על חמלה.

אבל בעצם העבודה מדברת על כל אלה ואף למעלה מזה. ה'קאובויז' זו שכבה חיצונית, פתיינית, שמתחתיה שלל רבדים שעוסקים גם בזיכרונות הפרט וגם בעיצוב זיכרונות קולקטיבים לאומיים וזה כבר מצחיק הרבה פחות. ובכל זאת, הכול נכרך אחד בשני ובבחירות המוסיקליות שכללו גם את סאידה סולטאנה של דנה אינטרנשונל, להקת אבבא וקיית בוש ( בבושקה) מהצד הקליל של המפה, ועד ל Die Moldau – של המלחין בדריך סמטנה  שממנו נגזרה נעימתו של ההמנון הלאומי שלנו- התקווה.

החלוקה לפרקים חושפת מבנה של חיבור יחידות שכל אחת תורמת להבניית מכלול נושאי, תוכני של העבודה שעוסקת בסוגיות פוליטיות ובגבולות  במישור החברתי, אישי ולאומי, ונעזרת בבחירות מוסיקליות מגוונות, אך לא רנדומליות במלוא מובן המילה, שמספקות עושר אסוציאטיבי.

נעשה ניסיון לבנות מעברים ברורים בין החלקים שאמורים לשמור על מידה של זרימה פנימית, אסוציאטיבית בין הפרגמנטים. חלק מהם עובד כמובן טוב מאחרים. נראה כי שניים שלא נפתרו עד הסוף הם קטע העירום של ג'ואל בריי וההשלכות על הקבוצה ותפקיד הילדה המדלגת בנעלי ריקוד ורודות עם אצבע בפה בביצועו של שיינפלד.

שיאה של העבודה מגיע לקראת הסוף עם הסימפוניה הפואטית, שטבועה בה אהבה לנוף המקומי ולאדמה, במובן הלאומי שלה ושיינפלד-לאור מצאו פתרונות צורניים חזקים וכמעט מינימליסטיים  באופן מרשים, מבלי לגלוש לפרשנות חד משמעית והעבירו את הרובד העמוק שבעבודה. המוסיקה היוותה רקע פורה, בשל החיבור בינה לבין 'התקווה, ההמנון הלאומי, למבט ביקורתי על תרבות ההנצחה שבאה לא פעם להאדיר החלטות פוליטיות שמבססות אתוסים לאומיים, על חשבון המחיר שמשלם האינדיבידואל.

.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *